שמעתי מישהו קורא לי כשפקחתי את עיניי באיטיות. החדר היה מלא באנשים, ונולאן עמד מולי. אמא שלי הייתה זו שקראה בשמי. ברגע שהתעוררתי, באופן אינסטינקטיבי שלחתי יד לבטני. עיניה של אמא שלי האדימו למראה. "התינוק... איננו?" שאלתי, קולי רועד. אף אחד לא ענה לי, אבל נולאן הנהן לבסוף אחרי הפסקה ארוכה. "איווט, עדיין נוכל להביא—" סטירה! הסטירה של אבי קטעה את נולאן. אלברט, שעמד בקרבת מקום, לא עצר את אבי כלל. התינו