פרק 5 דלזון נאנחתי ברוגז. אני שונא כמה תמימה היא נראית לי עכשיו. איך היא יכולה להעמיד פנים שהיא לא יודעת אחרי כל הדברים שעברנו? או שאני צריך לומר במהלך הנישואים שלנו? נותרו רק שישה חודשים לפני שנתגרש והאמנזיה שלה הייתה צריכה להתרחש דווקא ברגע הזה. האם זה היה צירוף מקרים או גורל? ידעתי שזה לא דבר קטן. אם היא לא הייתה סרבנית באותו לילה, אז זה לעולם לא היה קורה. היא תמיד מתנהגת בחשיבות עצמית, אבל בסופו של יום, היא תמיד נכשלת ויוצרת לי צרות. בדיוק כמו עכשיו. עכשיו, רגע, מה יקרה עכשיו כשאני היחיד שמודע למה שקרה בינינו? הראש שלי הותקף בכאב ראש כשניסיתי להישאר רגוע ושלו למרות המאבקים שמצאתי במצב שלנו. "למה את לא עונה? אין לנו ילד ביחד?" קמטתי את מצחי לעברה. "יש לנו," שיקרתי בהיסוס, "היא במעון יום עכשיו." "עכשיו? היא לא קיבלה הודעה על התאונה שלנו?" "את היית זו שאמרה לי להעביר את כל החדשות לילדה שלנו אחרי הלימודים כדי לא להפריע ללימודים. אל תעמידי פנים שאת תמימה לי." טפחתי על המרפק שלי לאחר שצלבת את זרועותיי על החזה. אני תוהה איך היא תגיב. אני לא מאמין שהיא איבדה את הזיכרונות שלה. רק אחרי שהראש שלה נפגע מסלע? כל כך קל? "... זה ככה? איך קוראים לה?" העיניים שלה נצצו בתמימות, וגרמו לי להסיט את מבטי בתסכול. אני שונא את זה. אני שונא שהייתי צריך להתמודד עם חוסר המודעות שלה. יתר על כן, היא מעולם לא הסתכלה עלי במבט כזה בעבר. זה היה לא מוכר וזר. "למה את לא מנסה להיזכר?" שאלתי אותה שאלה. "מה זאת אומרת? אני אפילו לא יודעת את השם שלי, את השם שלך או אפילו את השם של ההורים שלי. מה גרם לך לחשוב שאני אזכור את השם שלה?" לא יכולתי לסבול את זה יותר אז הסתובבתי ותפסתי את זרועה, והרמתי אותה. שרקתי, חורק שיניים זו כנגד זו. רציתי לתפוס שהיא מעמידה פנים שהיא איבדה את הזיכרונות שלה, אבל כל מה שהיה בעיניים שלה זה נאיביות שהחמירה את הכעס שלי. רציתי להכות במשהו כדי שאוכל לפרוק את הכעס הזה. נאנחתי, מכה בכרית ברוגז. הדגשתי בקול מודחק. "את באמת לא זוכרת כלום?" "... אני לא. אני בטוחה שעד עכשיו אישרת שאני סובלת מאמנזיה," היא משכה את זרועה מהיד שלי, "אז תגיד לי, אתה באמת בעלי?" "מה?" שאלתי בחוסר אמון. היא חייכה במרירות. "אתה אפילו לא מודאג לגבי. כן, זה אפשרי שלא תבכה כי היית עושה הכל כדי שאני אוכל לזכור הכל, אבל העיניים שלך אומרות לי שאין לך את הכוונה הזאת." חייכתי אליה בזדון, "אז מה? זה לא כאילו התחתנו מאהבה." היא שתקה לרגע. אחרי שהיא אספה את עצמה, היא מצמצה בעיניה ואז הרימה את סנטרה כדי להסתכל עלי. "איך התחתנו אז?" "הייתה לנו רומן, שפרח לבת." "אז יש לנו בת. חשבתי שיש לנו בן." "את לא נראית מופתעת בניגוד לקודם. איך אני יכול לבטוח שאיבדת את הזיכרונות שלך אחרי התאונה הזאת?" היא נשפה, מטלטלת את ראשה באישור. "יש משהו שאני יכולה לעשות, בעלי היקר? אתה לא נראה כאילו אתה רוצה לתת לי גרם של הטיפול והחיבה שלך. מה שלא אגיד לך, לא תאמין לי. זה נכון?" לעגתי, מיישר סוף סוף את היציבה שלי. אחרי הכל, אשתי הזאת היא אדם שנון. היא קפדנית ומתבוננת באחרים. העיניים החדות שלה איפשרו לה להתיידד עם אנשי עסקים, כמו גם לראות את התחבולות שלהם במדויק ברוב המקרים. אני חייב להודות שהיא הייתה מרתקת בהיבט הזה. באשר לאחרים... "דבר אחד שמעולם לא השתנה ממך הוא המוח החד והשנון שלך." שיבחתי אותה בלעג עם קליק של הלשון שלי. היא חייכה אלי בצורה שהייתה מרושעת ומאיימת. אבל נשארתי רגוע מכיוון שידעתי שזו הדרך שלה להתמודד עם מצבה הנוכחי. "מה היית עושה אם לא הייתי מאבדת את הזיכרונות שלי?" "יש משהו שאני צריך לעשות? את צריכה להיות אסירת תודה שהייתי כאן איתך." "אני מתכוון, אם יש לך את העצבים, את יכולה לצאת החוצה ולתת לפצע על הגב שלך להחמיר." משכתי את שפתיי כלפי מעלה. "אני קרוב לעזוב אותך לבד. את לא יודעת את זה?" היא נזפה בחזרה. "לך ותעזוב. אני אטפל בהורים שלי טוב בלעדיך. היה ברור שאתה לא רוצה לבלות כאן יותר זמן." ליקקתי את השפה התחתונה שלי לפני שתפסתי את המעיל שלי מהקולב ולבשתי אותו. לא היה לי אכפת גם אם הוא היה מוכתם בדם. מה שרציתי היה לצאת מהאוויר החונק הזה. אמרתי לה בקרירות. "בטח, אל תבואי להתבכיין אלי אם לא תוכלי לענות על השאלות שלהם." היא הידקה את שפתיה זו לזו, לא אמרה דבר. מיילין נראתה כאילו היא מצטערת על מה שהיא אמרה, אבל אני סוג האדם שעושה מה שאני מאמין שהוא נכון. והייתי שונא את זה אם הייתי צריך להישאר כאן איתה למען הבושה שלה. אחרי זה, יצאתי החוצה אחרי שסגרתי את הדלת בקול רם. כמעט פתחתי את הדלת באגרוף אבל עצרתי את עצמי ונשפתי. היא איבדה את הזיכרונות שלה בגלל חוסר הציות שלה והיה לה את העצבים להאשים הכל בי? אני לא מבין למה היא התקטננה אלי כאילו היא לא עשתה שום דבר רע בכלל. היא אמרה לי לעזוב אותה לבד? בטח, מכיוון שלהשאיר אותה לבד עושה אותה לאישה המאושרת ביותר בעולם, אני לעזאזל אעזוב אותה לבד! נאנחתי, מכה בקיר ליד הדלת.