פרק 4 דלזון נאנק, פותח בעצלתיים את עיניו בגלל הכאב שגבו הסב לו. לאחר שחרור חד של נשיפה, הוא התיישב זקוף וסירק את שערו על ידי ניעור ראשו, תנועה שנועדה להקל על הכאב שהרגיש. כשראה מה היה מולו, גילה שהוא נמצא בבית חולים ולא רחוק ממנו הייתה המיטה שבה מיילין התמקמה. היא שכבה עליה ונראה שעדיין לא התעוררה. בעודו מהרהר, הוא החליט לבדוק את מצבה. עיניה היו עצומות, ישנה בשלווה. עם זאת, סביב ראשה היה תחבושת. הוא מלמל, קולו היה צרוד. "...חטפת מכה בראש על הקרקע," הוא אמר למיילין חסרת התנועה, שלא הגיבה לו. חלפה דקה לפני שהוא הסתובב, לא יכול היה שלא לעצום את עיניו, נוגע בגבו, "איך לעזאזל התאונה הזאת קרתה?" באותו רגע, הדלת נפתחה ונכנס הנהג המשתנק והמצטער של מכוניתו. הוא הוריד את ראשו, כמעט מזיל דמעות לפני דלזון. "א.. אדוני, אני... אני מצטער, לא הייתי מספיק מהיר." הנהג נפל בחוסר אונים על הקרקע כשהברכיים שלו כפופות. דלזון לעג בשקט. "קום. ספר לי מה קרה לפני התאונה הזאת." ראשו כאב אז הוא באמת לא הצליח לזכור הכל. הנהג התייפח כשסיפר, "נו-נו, היו שתי מכוניות - אחת נוסעת משם והשנייה רודפת אחריה. במהלך כך, הדרך שהם לקחו הייתה הכביש שבו עצרנו. כתגובה, משכתי את המכונית אחורה ורציתי ליידע אותך שעליך לסגת אבל לא הייתי מספיק מהיר. הרופא, למרבה הצער, דיווח שהגב שלך נפגע קלות מהזכוכיות. עם זאת, מצבה של מאדאם מיילין גרוע יותר כיוון שהיא חטפה מכה בראש על הקרקע וסובלת מאמנזיה פוסט-טראומטית." דלזון הסתכל במהירות חזרה על מיילין. "האם זה אומר שהיא לא התעוררה לפניי עדיין?" "כן... לצערי. אבל, הרופא אמר שזה לא ייקח הרבה זמן. הוא אמר שבצהריים היום, היא תפקח את עיניה." דלזון עיבד את דבריו, מהנהן בראשו בהסכמה. "אני מבין, אני מבין." אבל הנהג היה קצת מבולבל. עד עכשיו, דלזון היה צריך לנזוף בו שהוא לא מקצועי בתחומו. והמחיר היה מצבה של אשתו. עם זאת, כרגע, לא רק שהוא נראה קצת מותש אלא גם נראה שהוא לא במצב רוח לכעוס עליו. לכן, הנהג שאל אותו שוב. "אדוני, אתה-אתה לא מאשים אותי?" דלזון נופף בידיו לאחר שחש שהוא עדיין שם. הוא אמר, "זה בסדר, זה בכל מקרה מצב בלתי צפוי. לך עכשיו, אני אטפל בזה." "אה... בטח, כמובן, אדוני." כשסוף סוף נשאר לבדו, הוא בהה במיילין נאנח. הוא היה רגיל שמיילין היא פטפטנית אבל עכשיו כשהיא כל כך שקטה ושוכבת במיטה, זה מרגיש מוזר. ככל שחלף הזמן, דלזון הניח את ראשו על המיטה, תפס את הטלפון שלו וחייג מספר. הוא דיבר, "תחקרו מה קרה בתאונה שלי. תזהו מי היה בתוך המכוניות ותדווחו לי על כך מיד." הקו השני דיבר, ["רשמתי, אדוני."] כששיחה הסתיימה, באותו זמן, מיילין עשתה לאט תנועה. בינתיים, ידיה גם רעדו והיא פקחה את עיניה באור המסנוור לידה. היא פעורה קלות, כיסתה את עיניה והשתעלה. באותו רגע, דלזון פנה אליה וקם לטפל בה. הוא שאל אותה, "איך את מרגישה?" אבל למיילין היה חיוך עמוק על פניה. נראה שליבה פועם בכאב תוך כדי הסתכלות עליו. יש לה גם תחבושת סביב ראשה והבטן שהזכוכית השבורה גרמה עקב עוצמת התאונה. היא דיברה בקול קטן. "מי... מי אתה? למה אתה כאן איתי?" היא נבהלה למרות הכאב שראשה ובטנה הסבו לה. וזה היה כאשר דלזון נזכר שאשתו לא יכולה לזכור שום דבר לאחר התאונה ההיא. הוא שכח את זה לרגע. "את לא זוכרת אותי?" הוא שאל אותה, שנשפה וניסתה לשבת אבל לא הצליחה. "אני לא, מי אתה? או שאני אתקשר למשטרה." דלזון מעולם לא דמיין שאשתו שלו תתקשר למשטרה נגדו. לכן, הוא התיישב על קצה המיטה וסירק את שערו. "אני בעלך. זה מספיק כדי לענות לך?" "... ב-בעל? אני נשואה? אני רק בת 27, איך יכולתי להיות נשואה–" "לפני שנתיים, היית רווקה ובת 27. אבל שנתיים לאחר מכן, את בת 29 ונשואה לי." מיילין הרגישה שליבה פועם. "אם אתה בעלי, אתה יכול לספר לי למה אני בבית החולים ואתה נראה פצוע, גם?" "את צודקת," הוא הצליב את זרועותיו, "אני פצוע כי הצלתי אותך. עברנו תאונה, הכל היה כל כך מהר והיה לי לב כבד שלא הצלחתי להציל אותך בכל זאת." "אני עדיין בחיים, לא?" "את כן. אבל את סובלת מאמנזיה פוסט-טראומטית." "... מה," היא נשמה בחדות, "מה אמרת?!" דלזון לחץ על כפתור שהיה כדי לקרוא לרופא האחראי עליהם. בזמן שהם חיכו להם, הוא עדיין לא הצליח להאמין שלמרות מאמציו לא לגרום לה נזק, זה לא הצליח. הוא לא ציפה שזה יקרה. "את יכולה לשאול את הרופא כל מה שאת רוצה. וההורים שלך יבואו מאוחר יותר לארוחת ערב איתנו. את זוכרת אותם?" "ההורים שלי," היא לחשה, "לא. מי ההורים שלי, ולמה אני לא יכולה לזכור שום דבר?" בדיוק באותו זמן, הרופאים הופיעו ומיילין הקלה. בליבה, היא הטילה ספק בדלזון מכיוון שהוא לא נראה אמין מספיק. ועם פניו הנאות, האם הוא באמת בעלה? איך היא גרמה לו להתאהב בה? "מאדאם מיילין, איך את מרגישה? את יכולה לספור כמה אצבעות אני מחזיק?" מיילין ענתה בנימה מבולבלת. "הראש שלי מרגיש קצת כואב כמו גם הבטן שלי." "זה נכון. עברת תאונה עם בעלך והאשם נחקר על הנזק שגרם. מצד שני, התאונה פצעה אותך וגם גרמה לך לסבול מאמנזיה פוסט-טראומטית. אבל בבקשה אל תדאגי כי את רק צריכה זמן כדי להחלים את כל הזיכרונות החסרים האלה. לעת עתה, פשוט תתמקדי קודם כל בהחלמת הפציעות שיש לך. לגבי השאר, ניתן לך תרופות לכך ועצות." הרופא חייך אליה בחום ופנה לדלזון. הוא גם דיבר. "באשר לך, אדוני דלזון, הגב שלך נפגע קלות ואין לך מה לדאוג לעצמך. אנא סייע לאשתך בהחלמתה." מיילין השמיעה בפתאומיות. "דוקטור, האם זה... האיש הזה, האיש הזה, בעלי? ואני נשואה לו כבר שנתיים?" הרופא חייך אליה בחמימות. "כן. שמך מיילין אנדהל, בת 29 ונשואה לדלזון אקסיון, נשיא חברת N'ver. לבירורים נוספים, אני מקווה שתוכלי לבטוח בבעלך ולשאול אותו באופן אישי." מיילין לא שאלה דבר נוסף כיוון שהיא הרגישה ביישנית כששמעה את המשפט האחרון שלה. וכשהדלת ננעלה, היא הציצה בדלזון וגירדה את גרונה. "אתה צודק. אנחנו באמת נשואים." הוא השמיע לעג קל. "אז, אילו שאלות יש לך אליי?" "אין לנו ילדים?"