פרק 6 מֵילִין "לעזאזל!" קיללתי, נושכת את הציפורן בחרדה. למה אמרתי לו את זה? למה התעצבנתי עליו כל כך כשהוא היחיד שיכול לעזור לי להיזכר בזיכרונות שלי? באותו הזמן, הראש שלי כאב לפתע וגרם לי לנהום בתגובה. נאנחתי, ונאלצתי לשבת על קצה המיטה שלי. כשעצמתי את העיניים, שמעתי את קולות כלי הזכוכית המתנגשים וקולות מעורבים ובלתי ניתנים לשמיעה. נראה שהיו אנשים מסביב. הטיתי את ראשי, רוצה לחפור עמוק יותר. אבל לפני שהכל נחסם, הופיע צל מוכר ושפתיו אמרו משהו שלא יכולתי לקרוא או לשמוע. נשמתי בכבדות, אוחזת בחוסר נוחות בכותונת החולים שלי. כשנשפתי, שמתי לב למיטה הריקה ממש לידי. בלעתי את הרוק שלי. הכעס זחל אלי שוב. תפסתי את נעלי הבית שלי והשלכתי אותן על המיטה בייאוש. "אם לא היית כל כך קמצן, לא הייתי מתעצבנת עליך מלכתחילה!" קמתי, מפזרת את השיער שלי בבלגן. השאלה במוחי היא, 'מי אני?' אני מיילין, נשואה לדלזון שנתיים. ויש לנו בת שלומדת כרגע. אני לא יכולה לחכות לראות אותה כדי לזכור את שמה. ליקקתי את שפתי התחתונה, חושבת בכובד ראש. מלמלתי, "יכול להיות שהשם שלה מתחיל באות מ' מכיוון ששמי מיילין או ד' כי בעלי הוא דלזון? ייתכן גם שערבבנו את השמות שלנו והחלטנו להשתמש בזה... אבל זה נשמע קיטשי לעזאזל." ככל שאני חושבת על זה יותר, זה נהיה יותר מטורף. אז, בסופו של דבר, שתיתי מים כדי להרגיע את עצמי והסתכלתי על קצב הלב שלי על הצג. למרות שאני לא במצב קריטי, היה אפילו צג. בינתיים, נזכרתי במשהו. עמדתי לגעת בבטני, אבל אז זה פלט תחושה כואבת עוד לפני שהצלחתי. נאנחתי, כתפי נשמטו באכזבה. "אפילו דקרו אותי בבטן," צמצמתי את שפתיי. שמתי לב לנעלי הבית שהשלכתי על המיטה שבה היה דלזון ושאלתי בקול מלא תקווה. "האם תחזור לכאן, לפחות?" * אחרי שלוש שעות, דלזון לא חזר. כבר היה ארבע אחר הצהריים. זה היה גם בדרך כלל הזמן שבו תלמידים מסיימים את הלימודים אז אני בטוחה שהבת שלנו תבוא לבקר אותי. במהלך שלוש השעות, הרבה קרה. למרות שדלזון לא בא לבקר, המזכירה שלו באה ונתנה לי הרבה אוכל ולא השאירה מזה כלום. כרגע, אני בוהה בחלל בתקרה, מחכה לדלזון. איכשהו, הנוכחות שלו משלימה את הריקנות שהחדר הזה נותן כשאינו בסביבה. נאנחתי. "למה התפרצתי בכעס עליו, בכלל?" ככל שחלף הזמן, נשמעו שלוש דפיקות רצופות מהדלת. זה דלזון! התיישבתי בהתרגשות ואז נשפתי מכאב הבטן שלי. בסופו של דבר, אפילו לא יכולתי לרדת מהמיטה שלי ולפתוח את הדלת. השומרים בחוץ היו נחמדים מספיק כדי לפתוח את הדלת, אבל הפנים שציפיתי להן לא היו כאן. במקום זאת, היו ארבעה פרצופים שונים שגרמו לי לקמט את מצחי עמוקות. מייד הרגשתי לא בנוח איתם. "... מיי... מיילין, זאת את?" אישה, שנראתה כאילו היא בשנות החמישים לחייה, באה אלי וחיבקה אותי בצורה מוגזמת בראש. הכוח מידיה לא היה כל כך גדול אז לא נפגעתי. אבל איכשהו, לא היה לי נוח סביבם. תחושה מבשרת רעות הגיעה אלי. מאחורי האישה עמד גבר שניגש אלי ואחז בידי, בעוד ידו השנייה טפחה על כתפי. "שמענו מהרופא שאת סובלת מאמנזיה. הוא אמר שגם דקרו לך את הבטן עם חתיכת זכוכית. איך את מרגישה עכשיו?" הטיתי את ראשי. הם נראו מוכרים אבל לא יכולתי לציין איפה ראיתי אותם? שני האנשים השקטים האחרים רק הסתכלו עלי ואז האישה סוף סוף דיברה. "למה את לא אומרת כלום, אני חמותך, מיילין!" היא הציגה את עצמה בקול רם. ואז הגבר שטופח על ידי השמיע את קולו. הוא טפח על חזהו, עיניו היו דומעות. "אני אבא שלך, ילדה טיפשה. לידי זו אמא שלך, אוף, הילדה הזאת... את מפחידה אותי." מצמצתי בעיני. אני לא יודעת מה להרגיש. במבוכה, שלפתי את ידי מהאדם שטען שהוא אבי וחייכתי בכוח. "שלום, אני מיילין." מאז שדלזון עזב, אני לא יודעת איך לדבר איתם. איך הסתדרתי איתם ואיך התייחסתי אליהם? ההורים שלי לא הרגישו מאוד בנוח איתי, ומה יותר מחמותי? היא בוהה בי בצורה שלא הייתה מאוד פוגעת. אבל זה עדיין גרם לי להיות מודעת מאוד. נראה שהבנתי שהאנשים האלה הם לא סוג האנשים שאני קרובה אליהם. הורדתי את ראשי, מכבדת אותם. "אני מצטערת. אני לא יכולה לזכור כלום נכון לעכשיו." אבי ניער מיד את ראשו. "זה בסדר, זה בסדר. אנחנו כאן כדי לעזור לך." האישה לידו, אמא שלי, חייכה אלי. "אכן, יקירה. אנחנו מאוד עצובים לשמוע על התאונה שלך ומה שהיא גרמה לך. אבל יותר מכל, איפה בעלך? ראית אותו?" בלעתי את הרוק שלי. האם כדאי לי לשקר? הסתכלתי עליהם בתמימות. "לי... יש בעל?" חמותי נאנחה באימה ונשענה קדימה אלי מהר ככל שיכלה. "מיילין, האם שכחת גם את בעלך? הרופא אמר שגם הוא סבל והוא היה איתך לא מזמן." "אני לא מאמינה שהוא בעלי." שיקרתי שוב. אני לא מודעת לכלום אז אני צריכה להשתמש בקלפים שלי טוב מאוד. מי בעלי, מה העבודה שלו, ואיזה מין אדם הוא היה? מה הוא התכוון בכך שעשינו את הבת שלנו באמצעות רומן של לילה אחד? אני לא חושבת שאני סוג האדם הזה. אמא שלי קימטה את גבותיה. "זה שהיה איתך לפני זמן מה הוא אכן בעלך. אתם נשואים שנתיים ומתכננים להביא בן בקרוב." "בן... בקרוב?" קימטתי את מצחי עמוקות. מה הם אומרים? אין לנו כבר בת? חמותי הגיבה. "כן, מיילין. מכיוון שדלזון כל כך עסוק, הוא לא יכול היה לתת לנו נכדים אבל לאחרונה, סיפרת לנו בשורות טובות שאת ודלזון כבר מנסים להיכנס להריון. אבל עכשיו זה קרה, הא, הלב שלי כואב..." 'הוא לא יכול היה לתת לנו נכדים?' ליקקתי את שפתי התחתונה, עצמתי את עיני וקמצתי אגרוף. אז, אין לנו ילדים כי הוא היה עסוק בעבודתו. אבל למה הוא היה צריך לשקר? אני מרגישה מוצפת מכל המידע שממשיך להתעבד בתוך הראש שלי. עכשיו, אני לא בטוחה מה היה נכון או מה היה שקרים. נעצתי מבט בהם וידעתי שהפרצופים האלה לא מאוד מהימנים. היה ברור מהפנים שלהם שהם זייפו את החיבה שלהם אלי - החיבה הפיזית של אמא שלי לא הרגישה נוחה. אם הייתי אהובה עליהם, הייתי חשה והייתי מרגישה את זה. היה יותר טוב כשהם לא היו כאן. האדם היחיד שלא דיבר היה זה שליד חמותי. בכל מקרה, אני לא חושבת שהוא צריך לפתוח את הפה כי הוא נראה כאילו הוא הבעל של חמותי. האדם היחיד שמצאתי כנה היה אבי. הוא אפילו בכה בשבילי, נראה שהוא היה מודאג ממני באמת. כל דבר אחר שאני צריכה להוסיף היה... בבקשה, שלא יהיה מעשה מזויף. "בסדר. הרופא אמר שתשוחררי בשבוע הבא מכיוון שהם צריכים לראות את ההתקדמות שלך ואפילו את הדקירה בבטן שלך. נכון, יש לך את הטלפון שלך? לא, לא, לא יהיה לך אותו. בגלל זה קניתי לך עוד אחד," אבי מיהר לחטט בתיקו ונתן לי את הטלפון שהוא קנה לי. הוא אפילו לא נפתח עדיין. ואז הוא הושיט לי פתק לידי, "אלה כל המספרים שאת חייבת לשמור. החברה הכי טובה שלך תבוא לכאן מאוחר יותר. את זוכרת את קתרין?" בהיתי בקופסה בידי ואז ניערתי את ראשי. "לא, אני לא." הוא שאף אוויר, "ובכן, אני יודע שהיא תעשה הכל כדי לגרום לך להאמין. יקירה, אם את צריכה משהו, אל תהססי ותפני אלי. אני אענה לשיחות שלך - על מה שזה לא יהיה. בסדר?" הוא חייך אלי אז חייכתי חיוך נחמד. "כמובן. תודה... שבאתם לכאן." הם הסתובבו, חייכו אלי חיוך נוסף לפני שיצאו. שמתי את הטלפון על השולחן ונאנחתי. נשכתי את הציפורן שלי ושאלתי בקול חנוק. "למה אני יכולה לזכור את קתרין ולא אותם?"