פרק ראשון
♡ נקודת מבטה של לילי ♡
קול הצפצוף הצורם של השעון המעורר העיר אותי מתרדמתי השלווה. עיניי העייפות התאמצו להיפתח, רק כדי להיעצם שוב בגלל הסנוור הקטלני של שמש הבוקר המוקדמת.
אנחה עייפה נלטשה משפתיי הפעורות כשמתחתי את רגל שמאל כדי להניח אותה על רצפת העץ הקרה.
כשהעיניים שלי עדיין עצומות, רגליי הסתבכו בשמיכות, מה שגרם לי להחליק וליפול על הישבן השטוח שלי. יכולתי להירדם כאן, חשבתי כשנעשיתי נוחה על הרצפה הקרה.
היה לי לילה ארוך של לימודים, אשר הביא אותי למצב התשישות הנוכחי שלי. צליל רועם נוסף מהשעון המעורר גרם למחשבותיי הקודמות להיעלם אל תוך האוויר הדליל.
אוקיי בסדר, מפלצת, קמתי! התיישבתי בחופזה, עיניי עכשיו חצי פתוחות כשטרקתי את ידי על השעון המעורר, כיביתי אותו בתהליך. עכשיו קיבלה את פני דממה מוחלטת, בדיוק כמו שאני אוהבת את זה.
הייתי עצלה מדי לקום אז הסתפקתי בזחילה אל עבר חדר האמבטיה כדי להתכונן לבית הספר. אני סטודנטית שנה שנייה הלומדת באחד מבתי הספר הפנימייתיים הגדולים ביותר במדינה.
השלכתי את בגדיי וגרמתי להם ליפול לערימה על רצפת האריחים. נכנסתי למקלחת ופתחתי את הברז כדי לתת למים להישפך החוצה. ואז דרכתי מתחת למים החמים ונתתי להם להרגיע את השרירים העייפים שלי.
המים ספגו את שערי וגרמו לו להציג את אורכו האמיתי. סבנתי את גופי בסבון וצפיתי בקצף נשטף כששטפתי אותו. הושטתי יד לתוך שערי, ניסיתי להתיר כמה שיותר קשרים שיכולתי להסיר.
כשסיימתי יצאתי מהמקלחת וכיביתי את הברז. ידי הגיעו באופן אינסטינקטיבי למעלה היכן שאני אמורה למקם את המגבת שלי, רק כדי למצוא אותה חשופה.
נלטשה קללה שקטה כשקלטתי שלא טרחתי להביא אותה איתי.
הייתי צריכה לשאת את המחשבה על לחזור לחדר בעירום. זו הייתה ברכה שהשותפה שלי לחדר, סוניה, הייתה נעדרת הבוקר.
זה היה הרגל שלה והתרגלתי לזה שהיא נשארת ללון באחד מחדרי המעונות של החברים שלה.
אבל זה היה מטריד כשבימים מסוימים היא הייתה מביאה את הבחורים האקראיים האלה לחדר המעונות שלנו. זה שלח גלי גועל דרכי כשבלילות מסוימים היו צלילים מגעילים שלא רציתי לשמוע.
הייתי צריכה לגרום לעצמי לשים את האוזניות שלי ולהשמיע מוזיקה אקראית כדי לחסום את הצלילים המיניים שלהם.
הצצתי דרך הדלת הפתוחה כדי לוודא שהחדר ריק כמו שהשארתי אותו. כשהייתי בטוחה שלא היה אף אחד באופק מיהרתי פנימה כדי לתפוס מגבת.
אבל בגלל המים שנמצאים כרגע מתחת לרגלי מרטיבים את הרצפה, זה גרם לי להחליק ולנחות עם הפנים קדימה על דלת הארון. שיט!
לחיי התחממו במבוכה למרות שלא היה אף אחד נוכח כדי לחזות במה שקרה.
נהמה נלטשה משפתיי כשבכעס הושטתי יד לתוך הארון שלי ותפסתי את המגבת שלי. התחלתי לטפוח על עצמי לייבש והבטתי בהשתקפות שלי במראה הארוכה שהייתה מחוברת לדלת הארון.
אמרו לי פעמים רבות שאני מכוערת ולצערי התחלתי להאמין למילים הלא נעימות האלה.
היה לי שיער חום כהה שהגיע קצת מעל הקימור של החזה שלי ועיניים ירוקות קפואות שירשתי מאבי.
העיניים שלי היו נדירות וזה היה אחד הדברים הבודדים שאהבתי בעצמי. האף הכפתורי שלי היה קצת אדום מהתאונה שלי מוקדם יותר ואני מרימה את ידי כדי לשפשף את הנקודה הפועמת.
שפתיי הוורודות והשופעות שלי כבר היו מכווצות. זה היה דחף שעשיתי כשהתרכזתי במשהו.
לדעתי, הלחיים שלי היו שמנמנות מדי, זה גרם לי להיראות צעירה יותר ממה שאני באמת. לא התברכתי בחזה גדול או בישבן אבל הייתי מרוצה מהמותניים הזעירות שלי והירכיים הרחבות שלי. נאנחתי, האם אני כל כך מכוערת?
לעסתי את שפתיי התחתונות והושטתי יד בחזרה לתוך הארון כדי לתפוס את התחתונים שלי וללבוש אותם.
ידי הושטו כדי לאחוז אוטומטית במדי בית הספר ובהיתי בחצאית המשובצת הארוכה השחורה והכחולה שהגיעה מתחת לברכיי.
נאנחתי לפני שלבשתי אותה והתאמתי אותה עם חולצת השמלה הלבנה הפשוטה שסטודנטים היו צריכים ללבוש. עוד יום אחד ולא אצטרך ללבוש אותה.
החלפתי את הגרביים הארוכות השחורות עד הברך כשהדלת נפתחה בחריקה. נערה בעלת שיער נחושת נכנסה וזיהיתי אותה כסוניה.
גבותיי התקמטו בבלבול מצבע השיער החדש שלה, הוא היה בלונדיני אתמול. עיניה האזמרגדיות ננעצו בי ושברתי במהירות את קשר העין.
צחוק חמוץ נלטש משפתיה אבל סירבתי להתייחס אליה. "היי ביץ', אכפת לך אם אני אשאיל את השמלה שלך להערב?" שאלה סוניה במתיקות. מתוקה מדי כדי שיהיו לה הכוונות הטובות ביותר.
אבל לפני שהספקתי לענות נשמעה נחירה ממנה. "זה לא כאילו אכפת לי אם תגידי לא, אני אקח את זה בכל מקרה."
הרמתי את ראשי כדי לבהות בה. התרגלתי לכך שהיא לוקחת את הדברים שלי בלי רשותי. אבל המילים האלה לא היו אמורות לזעזע אותי אבל בכל פעם שהיא אמרה אותן זה השאיר אותי חסרת מילים. עדיין לא התרגלתי לזה שהיא גסה עבור החפצים שלי.
היא בטח שמה לב לפה הפעור שלי כי תווי הפנים שלה השתנו לשנאה טהורה "מה ביץ', אמרתי משהו שפגע ברגשות הקטנים שלך?" היא לעגה.
עד היום הזה עדיין לא הבנתי את השנאה שלה כלפיי, לא עשיתי לה עוול.
נענעתי בראשי לפני שנעליתי את נעלי. זה יהיה חסר תועלת אם אני אנסה לעמוד מולה. בעוד שלה היו חברים כגיבוי, לי לא היה אף אחד.
הייתי לבד בבית הספר הפנימייתי הגדול הזה שבו כולם ניצלו אותי, הילדה השקטה. אז בלי להוציא מילה לעברה יצאתי מהחדר ופניתי לכיוון הכיתה.
