♡ נקודת מבטה של לילי ♡ הבטתי ברצפה כשצעדתי לכיוון הכיתה, אבל פרץ צחוק רועש עצר אותי במקום. הכרתי את הצחוק הזה, אחד שתמיד רדף אותי עד היום. לאט הרמתי את מבטי וראיתי את אשר, ראשו מוטה לאחור כשהוא צוחק ממשהו שחברו לוק אמר. עיניו הכחולות של לוק הבחינו בי ראשונות, ומבטו התמלא רחמים כשבחן אותי. למרות שהוא היה החבר הכי טוב של אשר, הוא היה האדם היחיד בבית הספר הזה שאי פעם אמר לי מילה ידידותית אחת. אבל הוא עדיין לא מנע מהחבר הכי טוב שלו מללעוג לי ולהתנכל לי בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. אשר בטח ראה מה תפס את תשומת ליבו של לוק, כי תוך שנייה ראשו הסתובב לעברי. פאק, תעמידי פנים שלא ראית אותם ותסתובבי לאט.... "היי שמנה! " קולו העמוק של אשר צעק. לעזאזל, זה בדיוק המזל שלי. "שמנה תעני לי! " אשר המשיך לצעוק. התחת שלי בכלל לא שמן, הוא שטוח, יא חתיכת אידיוט. הוא חייך חיוך זדוני והחל להתהלך לעברי בצעדים גאים, שיערו השחור והמרושל קפץ עם כל צעד, כשעיניו הכחולות כקרח נעצו בי מבט חודר. היציבה שלי התיישרה כשחיכיתי למה שידעתי שכבר מגיע. מזווית העין שלי, יכולתי לראות את לוק מנענע קלות את ראשו באכזבה וצופה בחברו מתקדם לעברי. שיערו השחור והמרושל של אשר נפל על מצחו וגרם לו לקפוץ בכל פעם שהלך. עיניו הכחולות והמכשפות היו יפות והשאירו כל אחד חסר מילים. שפתיו האדומות והמלאות היו תמיד מתוחות בחיוך זדוני או בנחירה. הייתה לו קו לסת חד כתער, החד ביותר שאי פעם ראיתי על בחור. אז לסיכום, אשר הוא הבחור הכי יפה שאי פעם ראיתי, חבל שהוא חרא. החולצה הלבנה עם השרוולים הארוכים שכל בחור בבית הספר הזה היה חייב ללבוש התאימה לו בחוזקה, ואם ממש התבוננת, יכולת לראות את הקעקועים על זרועותיו מבצבצים החוצה. הוא גם היה אמור ללבוש עניבה כחולה כהה, אבל הוא מעולם לא לבש אותה ומעולם לא הסתבך בגלל זה. זה היה אשר גריי אחרי הכל, הבחור יכול היה לחמוק מרצח כי ההורים שלו יכלו לקנות את דרכם החוצה מכל דבר. גופו הגבוה, 1.85 מטר, סוף סוף התנשא מעל גופי הנמוך, 1.55 מטר, ונאלצתי למתוח את צווארי כדי להסתכל עליו. שפתיו האדומות והמלאות התפצלו לחיוך זדוני כשירד בעיניו על מצבי הפגיע. "אה, מה יש לנו כאן?" קולו המחוספס והעמוק דיבר. קפאתי לחלוטין כשהוא הסתכל עלי עם העיניים היפות האלה שלו. אצבעותיי צבטו את בד החצאית שלי בין אצבעותיי כשבמבוכה הבטתי סביבי כדי להימנע ממבטו. הוא בטח לא אהב להתעלם ממנו, כי הדבר הבא שידעתי הוא שהדביקו אותי לפינה. אחת מידיו הונחה ליד ראשי והשאירה אותי נטועה במקום. "מה, החתול תפס לך את הלשון?" הוא רטן. ראשו היה כעת שפוף, כמה סנטימטרים ספורים מהפנים שלי. בלעתי רוק מרוב קרבה, להיות כל כך קרוב אליו תמיד העניק לי זעזועים של צמרמורות לא רצויות. הסטתי את מבטי ממנו כשנענעתי בראשי לשלילה. זה גרם לו לצחוק ונתתי לעיניי לרדת לרצפה כדי למנוע ממנו לראות את עיניי המלאות דמעות. עוד לא היה לי שיעור אחד וכבר יש לי יום רע. "את כל כך חלשה." הוא נחר וחזר קצת אחורה. הוצאתי את הנשימה שלא ידעתי שאני עוצרת ופתחתי את פי כדי לדבר. שנאתי שיקראו לי חלשה והוא ידע את זה.