המומה, וונדלין נרתעה ונעלה באופן אינסטינקטיבי את הטלפון שלה. כשרימה את מבטה, שרמיין כבר חייכה אליה. פניה של וונדלין התקשחו מעט כשאמרה, "שום דבר." שרמיין הרימה גבה. "באמת?" "ברור," אמרה וונדלין. היא הידקה את לסתה וחשבה, 'למה לעזאזל פחדתי משרמיין עכשיו? התגובה הזו כל כך עלובה.' ***** בערב, השמש החלה לשקוע. בסביבות השעה שבע, מכונית עצרה מול הווילה. יהושע לא גר כאן, אבל מכיוון שסבו עקב אחריו, הוא היה