איזבלה ישבה מול יחזקאל, המהפנט הנודע בעולם. פניה החיוורים ועיניה השקועות, בשילוב עם הגישה היראתית שלה, גרמו לה להיראות כמו מאמינה אדוקה. "אני רוצה לשכוח מישהו," אמרה. קולה רעד, ואפילו כתפיה השבריריות רעדו. יחזקאל הוציא את שעון הכיס הישן שלו. לאחר ששרטט קשת חיננית באוויר, הוא נפל בהתמדה אל תוך קו הראייה של איזבלה. מבטה ננעל בשקט על השעון, כשהיא מחכה בסבלנות שיתחיל. "האם יש משאלה לא מוגשמת שהיית רוצה להגשים קודם?" שאל יחזקאל. איזבלה הנידה בראשה. יחזקאל הרגיש שהשאלה שלו חסרת טעם. אם היא לא הייתה מיואשת לחלוטין, איך האישה הצעירה הזו הייתה בוחרת בדרך דרסטית כל כך לנתק קשרים עם עברה? "לאן עליי לשלוח אותך אחרי ההיפנוזה?" שאל, כשהוא משנה את הנושא. כמהפנט בעל שם עולמי, הוא עזר לאנשים רבים לשחזר זיכרונות אבודים ולמחוק זיכרונות כואבים. אלה שעזבו את המרפאה שלו לעתים קרובות נראו כאילו נולדו מחדש. אבל איזבלה רצתה שכל זיכרונה יימחק. לאחר שההיפנוזה תושלם, היא עלולה להפוך לטיפשה. הוא צריך לארגן לה מקום ללכת אליו אחר כך, כדי שהוא לא ייתקע איתה. איזבלה היססה, ואז לבסוף כתבה מחרוזת מספרים. "זה מספר הטלפון של בעלי. תחזיר אותי אליו," אמרה. עיניה האדימו באופן בלתי מוסבר, וקולה ירד ללחישה. "אם הוא לא רוצה אותי, תוכל... תוכל להשאיר אותי בגשר הקשת?" יחזקאל, שהיה נחוש לעשות את עבודתו היטב, הנהן ללא היסוס. "בסדר. בואי נתחיל." כשהשעון כיס התנודד, מנגינה מוזרה ומרדימה מילאה את אוזניה של איזבלה. תודעתה הבהבה בסצנות מחייה הקודמים. היא ראתה את הגירושים של הוריה, שניהם נאבקים על אחותה הגדולה. הגרסה הצעירה שלה התכרבלה בפינה, בוכה ומתחננת אליהם לא לנטוש אותה. היא הבטיחה לאכול היטב, ללמוד קשה ולהיות ילדה טובה. אבל בסופו של דבר, אביה ניצח בתביעה ולקח את אחותה. היא נשארה עם אמה, שהענישה אותה במכות וגידופים יומיים, וכינתה אותה נטל שהרס את חייה. בתוך קוצי הקושי, איזבלה התריסה נגד הגורל ובסופו של דבר הפכה לסטודנטית מצטיינת באוניברסיטה. הסצנה השתנתה. בגיל 19, היא פגשה את נייתן היל. הוא היה כמו קרן אור שחדרה לחייה האפלים. הוא שילם את שכר הלימוד שלה, לימד אותה שפות זרות וליטש אותה לאשת חברה ראויה לפני שהציע לה נישואין. היא האמינה שכל אסונותיה היו שווים לסבול אם הם הובילו אותה לנייתן. היא הייתה אסירת תודה לו ואהבה אותו עמוקות. לאחר נישואיהם, היא הקדישה את עצמה כולה להיות אשתו הקטנה והמתוקה. אז, לפני שלושה חודשים, נייתן היל לחץ עליה לתרום כליה לאחותה החולה אנושות. איזבלה, שפחדה מכאב והייתה מסויגת במעמקי ליבה, היססה. אבל נייתן אחז בסנטרה ואמר, "בלה, ידעת למה התחתנתי איתך? נתתי לך עושר ומותרות כדי שאוכל לקבל את הכליה שלך." איזבלה לא הייתה טיפשה. פניה החווירו כנייר. רועדת, היא שאלה, "נייתן, האם אי פעם אהבת אותי?" נייתן הודה, "בלה, פעם אהבתי את אחותך עמוקות. עמוקות מאוד. אבל אני מבטיח לך, כל עוד תצאי אותה, הנישואים שלנו יישארו בתוקף. כל עוד היא חיה, לא יהיו לי חרטות בחיים האלה." אז הבינה איזבלה שאף פעם האהבה שלו לא הייתה שייכת לה. אבל היא אהבה אותו יותר מדי וסמכה עליו עמוקות מדי. אחרי הכל, הוא היה הגבר הראשון בחייה שהתייחס אליה באדיבות. לא רצתה לאבד אותו, היא החליטה לוותר על הכליה שלה כדי לשמר את הנישואים שהושגו בעמל רב. הניתוח הצליח. כשאיזבלה שכבה חלשה ובקושי בחיים במיטת בית החולים שלה, היא שמעה צחוק מנייתן ומאביה בחדרה של אחותה. דמעות זלגו על לחייה - דמעות מרות. גם היא עברה ניתוח, אבל לא אביה ולא בעלה, שני הגברים הקרובים אליה ביותר, דאגו להישרדותה. הם דאגו רק לוויקטוריה, היפה והחכמה יותר. "אם ויקטוריה קיימת, למה איזבלה הייתה צריכה להיוולד?" היא חשבה. מאותו רגע ואילך, לא היה לה תקווה לעתיד. עולמה איבד את כל צבעיו. אז בזמן שנייתן נשאר לצד ויקטוריה במהלך ההחלמה שלה, איזבלה ארגנה בחשאי פגישה עם המהפנט המפורסם בעולם למה שהפך להיפנוזה המצליחה ביותר בהיסטוריה. כשסיימה הפגישה, יחזקאל הופתע לראות את עיניה של איזבלה, שהיו חסרות ברק, נוצצות כמו אובסידיאן. הקדרות על פניה נעלמה, והוחלפה בהבעה תמימה ועליזה. יחזקאל הרים את הפתק שאיזבלה כתבה קודם לכן ושלח הודעה לנייתן: "אשתך איתי, רק לשלושה ימים. בוא לקחת אותה." נייתן ישב בשקט בחדרה של ויקטוריה בבית החולים כשקיבל את ההודעה. ההסתכלות על ויקטוריה שהחלימה זה עתה מילאה אותו בתחושת הקלה. העוזר שלו, ג'יידן, נכנס, והגיש לו בכבוד את הטלפון. "אדוני, יש לך הודעה." נייתן, שהתעצבן מההפרעה, הציץ במסך. עיניו החדות הצטמצמו לפני שלעג בקרירות. הרמאים האלה בימינו מגוחכים. אשתו, איזבלה, עדיין שוכבת במיטת בית החולים שלה. לאחר הניתוח, היא או ישנה או חלשה מכדי לזוז. איך היא יכלה לברוח וליפול קורבן לרמאים? עם זאת, באופן בלתי מוסבר, הוא קם וצעד לחדרה בבית החולים כדי לוודא את נוכחותה. רק על ידי בדיקה הוא יוכל להרגיע את דעתו. אבל כשדחף את הדלת, פניו קפאו. המיטה הייתה מסודרת בקפידה, כאילו סידרה אותה בכוונה לפני שעזבה - פרידה שקטה. אז, ההודעה הייתה אמיתית? עיניו הכהות של נייתן נצצו בכפור. אגרופיו קפו, מפרקיו נסדקו. "בלה," מלמל, "יכולת להיות יותר טיפשה?" לעזוב את בית החולים כדי להיתקל ברמאים במקום לנוח? רק איזבלה, הטיפשה, יכלה להצליח בדבר כזה. הוא הורה לעוזר שלו לעקוב אחר מיקום הטלפון של השולח. למרבה המזל, נראה שהרמאי לא היה חכם מדי; היה קל למצוא את הכתובת. נייתן תפס קצת מזומנים ונסע לאזור כאוטי ומוזנח בשדרה השישית. הוא לא האמין שמקום מלוכלך כזה קיים בעיר הבירה. לאחר שחיפש באזור, הוא סוף סוף מצא את איזבלה מחוץ לחנות עם סמל גולגולת. עם זאת, התנהגותה הייתה... מוזרה.