שרמיין לא ציפתה שמסאז' פשוט יהפוך למלכודת. היא חשבה לעצמה, 'רות באמת הצליחה כאמא – עושה כל מה שהיא יכולה כדי להרוס את התדמית שלי ולחבל באירוסין שלי לג'ושוע, רק כדי לדחוף את וונדלין למקומי.' היא הניחה שאחרי שג'ושוע הבהיר את עמדתו, רות סוף סוף תרפה. אבל ברור שהיא העריכה יתר על המידה את האינטליגנציה של רות. או שההטיה של רות עיוורה כל שיקול דעת. שרמיין תהתה, 'איך מישהי כמו רות יכולה להיות אמא שלי? אני פשוט לא מבינה את זה.' הבעת הפנים הריקה שלה לא השתנתה כשבהתה בקוסמטיקאית מתבוססת במים. קולה של רות נשמע חד עם תוכחה. "תראי מה עשית." היא הושיטה יד ומשכה את הקוסמטיקאית מהבריכה. הקוסמטיקאית הייתה ספוגה מכף רגל ועד ראש, משתעלת מכל המים שבלעה, ונראתה פתטית לחלוטין. רות המשיכה. "היא רק נתנה לך מסאז' רגיל. מה היא יכלה לעשות כדי לפגוע בך? עם מזג כזה, מי יכול לסבול להיות בסביבתך? "בכנות, אני צריכה לשכור לך מאמן נימוסים שילמד אותך כמה כללי התנהגות נאותים לפני שאנשים יתחילו לחשוב שנכשלתי כאמא." שרמיין עמדה שם וספגה את דבריה של רות. סיידי סאטון העירה, "שרמיין, אל תיקחי את זה לא נכון, אבל את באמת צריכה להוריד את המזג הזה. גם אם הטכניקה שלה הייתה גרועה, יכולת פשוט להגיד את זה. היית צריכה לדחוף אותה לבריכה?" לוטי מרשל הצטרפה גם היא, "למה את צריכה להקשות על המסכנה הזאת?" מריה ברטון הצטרפה למקהלה. "ואת היורשת של משפחת ג'ין. את צריכה לחשוב על המוניטין של המשפחה שלך לפני שאת מתנהגת ככה. אל תתני לאנשים משהו לרכל עליו." שלוש הנשים החלו לפטפט עם רות, ודיברו על כל מיני שטויות. עם קולותיהן המזמזמים באוזניה, שרמיין הרגישה את ראשה פועם. פניה נותרו קשוחות כשאמרה בנחישות, "תשתקו." שלוש הנשים קפאו מיד, המומות מעוצמת הנוכחות שלה. רות נשארה רגועה לחלוטין ואמרה, "וונדי, תעלי למעלה ותביאי בגדים להחלפה לגברת הזאת." "בסדר, אמא." וונדלין בדיוק חזרה לסלון כשראתה את ג'יימסון וג'ושוע יורדים במדרגות. היא ניגשה אליהם ובירכה, "אבא, מר יורק." ג'יימסון הנהן בתגובה, אבל ג'ושוע אפילו לא הכיר בה. וונדלין הורידה מעט את מבטה ונשכה את שפתיה. 'כולם אומרים שג'ושוע תמיד ג'נטלמן מושלם עם נשים, אז למה הוא מתנהג בדיוק ההפך איתי?' היא תהתה. אבל התשובה הייתה ברורה. הסיבה היחידה שהוא התייחס אליה בקרירות כזו הייתה בגלל שרמיין. ג'יימסון שאל, "איפה שרמיין?" "היא בחצר האחורית," ענתה וונדלין. ג'יימסון אמר, "לכי לקרוא לה לבוא להיפרד ממר יורק." וונדלין היססה, ונראתה מבולבלת. "אבא, אני לא חושבת שהיא תבוא. שרמיין פשוט דחפה קוסמטיקאית שבאה לתת לה מסאז' פנים לבריכה. אמא מרצה לה שם כרגע." הבעתו של ג'יימסון השתנתה מעט. 'עוד בלאגן?' הוא חשב. הוא הציץ בפניו של ג'ושוע, אבל ג'ושוע לא הסגיר דבר, הבעתו בלתי ניתנת לפירוש כתמיד. ג'יימסון הרהר לרגע, ואז אמר, "במקרה כזה, לכי את להיפרד ממר יורק בשבילה." "בסדר," ענתה וונדלין. היא הייתה, אחרי הכל, הבת המאומצת הצייתנית שנשארה לצד ג'יימסון במשך שנים. הוא ידע בדיוק מה וונדלין חושבת. ג'יימסון חשב שלתת לה רגע לבד עם ג'ושוע זה המעט שהוא יכול לעשות. ג'יימסון חשב, 'אם יש לה את מה שצריך כדי לזכות בג'ושוע ולהתחתן עם משפחת יורק, אז טוב לה. זה יהיה שידוך מכובד הרבה יותר מאשר שרמיין תסיים איתו.' אבל בשנייה הבאה, התקווה הזאת נמחצה. ג'ושוע לא נתן לוונדלין את הסיכוי הקל שבקלים. "אין צורך," השיב ג'ושוע בקרירות. "אם שרמיין לא יכולה לבוא אליי, אני אלך אליה." ג'יימסון חש את המבוכה שוקעת פנימה. "בסדר," הוא אמר, ולבסוף ויתר על הרעיון. "באיזה כיוון החצר האחורית?" שאל ג'ושוע. "אני אקח אותך," אמר ג'יימסון. וונדלין עמדה שם לבדה, כאב שקט לוחץ בתוך ליבה. היא חשבה, 'רק בגלל שאני מאומצת, ג'ושוע אפילו לא ייתן לי סיכוי.' בינתיים, בחצר האחורית, שרמיין צמצמה את שפתיה האדומות. הקוסמטיקאית התייפחה כש התלוננה לרות, והתעקשה שהטכניקה שלה תמיד הייתה הטובה ביותר בספא, שאף לקוחה לא השאירה מעולם ביקורת רעה, ואין מצב שהיא הייתה גסה מדי. היא התעקשה שהיא רק אדם רגיל שלא יעז לפגוע במשפחת ג'ין או ביורשת שלהם. היה ברור למה התכוונה הקוסמטיקאית – שרמיין היא זו עם המזג הרע, בלתי סבירה ובלתי אפשרית להתמודד איתה, מתנכלת למישהי כמו הקוסמטיקאית עצמה שאין לה כוח להילחם חזרה. תחת אור השמש, ג'ושוע התקרב בקצב יציב. הנוף לא היה מיוחד, אבל איתו בפריים, זה פתאום נראה כמו משהו ישר מתוך ציור שמן – עשיר וחי. עיניו נפלו על שרמיין. היא נראתה מהממת. הייתה קרירות בהבעתה, רמז לחיוך משחק על שפתיה, רגועה ומרוחקת. לג'ושוע, זה היה כמו לצפות בשושנה שחורה פורחת לאט, הריח שלה משכר אך קטלני. שלוש הנשים היו הראשונות להבחין בג'ושוע הולך לצד ג'יימסון. הבעותיהן השתנו, הפתעה הבליחה על פניהן, ואחריה קנאה שלמשפחת ג'ין יש קשר עם משפחת יורק. עיניה של רות הבליחו כשהיא אימצה במהירות את אווירת העליונות המוסרית הרגילה שלה. "שרמיין, אני ממש מאוכזבת ממך. מתי תפסיקי לגרום לי לדאוג?" "אמא, למה את לא מאמינה לי?" עיניה של שרמיין נצצו כאילו היו מזוגגות בדמעות, קולה מלא בכאב. היא נראתה פגיעה ויפה באופן קורע לב, כל קצה וקוץ הוסתרו לפתע. הרכות הזאת כמעט בלתי אפשרית שלא לרחם עליה. רות היססה. שרמיין תמיד הייתה חדה ומתריסה, אבל עכשיו, השינוי הפתאומי הזה תפס את רות לא מוכנה לחלוטין, והותיר אותה אובדת עצות איך להגיב. "האם זה שלא משנה מה אני אומרת או עושה, את לעולם לא תאמיני לי?" עיניה של שרמיין התמלאו בדמעות, קולה סמיך בעצב. "תגידי לי – מי הבת שלך באמת, היא או אני? "אתמול היה ככה. היום זה אותו דבר. את אף פעם לא שואלת מה באמת קרה. את פשוט קופצת ישר להאשים אותי. הדבר הראשון שאת עושה זה להרים את היד כדי להכות אותי. "אם אני באמת מעצבנת אותך כל כך, אני אעזוב את משפחת ג'ין. אני לא אהיה הבת שלך יותר. אין צורך להיות כל כך מרושעת אליי. "את צודקת. לא גדלתי עם ההדרכה שלך ושל אבא כל השנים האלה. אז איך יכולתי להפוך לפרזנטורית המושלמת שתמיד רצית שאני אהיה?" קולה של שרמיין היה מלא בצער כשדמעות זלגו על לחייה. השורה האחרונה פגעה ברות כמו אגרוף ישר לחזה. שרמיין קמה מיד לאחר מכן, הניחה את ידה על רקתה, פניה חיוורים מאי נוחות, גופה מתנדנד בחוסר יציבות. ג'יימסון, ששמע בבירור את הכל ועכשיו ראה את שרמיין בקושי מצליחה להישאר על רגליה, קרא, "שרמיין." ברגע הבא, היא נפלה לתוך החיבוק החם והריחני קלות של ג'ושוע. זרועו כרכה סביב מותניה, ומשכה אותה בעדינות אל חזהו. ריסיה של שרמיין רפרפו קלות. היא לא פקחה את עיניה, רק טמנה את פניה בכיפוף צווארו ו מלמלה, "מר יורק, תעשה לי טובה." היה חדות ערמומית בקולה. היא הייתה כמו שועלה – חדה, ערמומית ולא רחמנית בשקט.