בדיוק אז, ג'יימסון התקשר לג'ושוע. הטלפון צלצל פעמיים לפני שג'ושוע ענה. "ג'ושוע, אני מקווה שאני לא מפריע לך בשעה מאוחרת זו," החל ג'יימסון. "לא," השיב ג'ושוע. ג'יימסון שאל, "שרמיין איתך?" במקום לתת תשובה ישירה, ג'ושוע פשוט אמר, "היא ישנה." ג'יימסון היה מאושר, ועטה על עצמו את הטון של אב אוהב. "לא עשיתי עבודה טובה בטיפול בשרמיין. חשבתי שאמא שלה תוכל להתמודד עם המצב שלה, אבל מסתבר שבסוף היינו צריכים להטריד אותך." למען האמת, העובדה שג'ושוע היה מעורב הפתיעה את ג'יימסון. משפחת יורק באמת העניקה לג'יימסון מתנה שהוא מעולם לא ראה באה. מבחינת ג'יימסון, האינטרסים קודמים לכל. אם שרמיין וג'ושוע באמת יתחתנו, העסק והמוניטין של משפחת ג'ין רק יתחזקו. "אבל שרמיין היא גברת צעירה נאותה ממשפחה מכובדת. להישאר בחוץ כל הלילה ככה לא נראה טוב," אמר ג'יימסון בהיסוס, תוך שהוא בודק את השטח. "אנחנו מאורסים. זה הגיוני לחלוטין שהיא תישן אצלי," העיר ג'ושוע, קולו עדין ועמוק. ג'יימסון נרגע. "אז אתה אומר שהאירוסין עדיין בתוקף?" "כן," השיב ג'ושוע. ג'יימסון המשיך, "אז לגבי החתונה - אם אתה פנוי מחר, למה שלא אתה ושרמיין תקפצו אלינו? נוכל לשבת ולדבר על הכל. מה אתה אומר?" "אני אגיע מחר אחר הצהריים," אמר ג'ושוע. ***** בזכות הוויסקי, שרמיין ישנה טוב כל הלילה. עד שהתעוררה, כבר הייתה עשר בבוקר. הבטן שלה רעבה. בלי טלפון ביד, היא לא יכלה להזמין משלוח. היא בדקה את המקרר וגילתה שנשארו שתי ביצים. אחרי שסיימה את ארוחת הבוקר, היא הוציאה 30 דולר ממגירה, החליפה בגדים ותפסה מונית בחזרה לבית משפחת ג'ין. שרמיין לא רצתה לחזור, אבל הטלפון שלה עדיין היה שם, אז לא הייתה לה ברירה אלא ללכת לקחת אותו. היא לקחה את הזמן ולא הגיעה עד כמעט שתים עשרה. שרמיין לא ידעה, אבל כמה אנשים כבר חיכו לה בחוסר סבלנות גובר מאז שהתפשטה השמועה שג'ושוע לקח אותה אתמול בלילה והיא לא חזרה הביתה מאז. ברגע ששרמיין דרכה דרך דלת הכניסה, עוזרת הבית פייטון סנואו קפאה לשנייה לפני שהגיבה. "גברת שו, ברוכה השבה." שרמיין הנהנה לה בקרירות. כשנכנסה לסלון, היא ראתה את רות וונדלין יושבות כראוי על הספה. ברגע שהן ראו אותה, עיניהן נפלו עליה מיד. רות וונדלין הניחו ששרמיין תחזור עם ג'ושוע, אבל היא נכנסה לבד. רות חשבה, 'טוב. יש דברים שאני מעדיפה לא להגיד בפני זרים בכל מקרה.' ונדלין בהתה בשרמיין, הבעת פניה לא ניתנת לקריאה, אצבעותיה מתפתלות בעצבנות זו בזו. פניה של רות החשיכו. "למה את רק עכשיו חוזרת הביתה?" שרמיין הרימה גבה ותהתה, 'היא כבר גילתה שג'ושוע לקח אותי מהבית חולים אתמול בלילה?' "נרדמתי," השיבה. רות נזפה, "את גברת נאותה ויורשת של משפחה מכובדת. גם אם את מאורסת לג'ושוע, את צריכה לדעת את הגבולות שלך. איך יכולת לבלות את הלילה לבד איתו?" שרמיין הייתה מבולבלת לשנייה אבל מהר מאוד הבינה. היא הבינה שג'ושוע בטח הטעה אותן. מכיוון שהטון של רות כבר היה חריף, שרמיין חייכה קלות, "ביליתי את הלילה אצל הארוס שלי. מה הבעיה?" רות צעקה, "תשמרי על הפה שלך. את וג'ושוע מעולם לא נפגשתם לפני כן. אין רגשות ביניכם. אם זה יתגלה, מה את חושבת שאנשים יגידו על המשפחה שלנו?" "מי שמעז לפתוח את הפה שלו מוטב שיהיה מוכן שג'ושוע יטפל בו," אמרה שרמיין, ונשמעה מאוד כמו מישהי שמשתמשת במעמד שלה כדי להשיג יתרון. רות הייתה חסרת מילים לחלוטין. ונדלין דיברה, "אמא, אל תכעסי על שרמיין. זאת אשמתנו שלא הבאנו אותה הביתה אתמול בלילה. אחרת, לא היינו מטרידים את מר יורק." רות שתקה, וחשבה, 'היא צודקת. אם הייתי יודעת שג'ושוע ילך לבית החולים, לא הייתי עוזבת כל כך מהר. זה ממש התפוצץ לי בפנים.' ונדלין הביטה בשרמיין, מבטה מלא דאגה. "שרמיין, אכלת כבר ארוחת צהריים? אם לא, אני יכולה לבקש מפייטון להכין לך משהו." "כבר אכלתי," השיבה שרמיין. "טוב," אמרה ונדלין, כאילו מנסה להקל על המתח ביניהן. רות לקחה רגע להירגע וריככה את הטון שלה. "שרמיין, אני רק קשוחה איתך כי אני רוצה את הכי טוב בשבילך." שרמיין חייכה קלות, ולא הגיבה. "בואי לשבת," אמרה רות בעדינות רבה יותר. "יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו." שרמיין אפילו לא הייתה צריכה לנחש מה רות חושבת. היא ניגשה וישבה, מוכנה לשמוע מה שזה לא יהיה. רות שאלה, "אחרי שפגשת את מר יורק אתמול בלילה, מה את חושבת עליו?" "הוא נהדר," השיבה שרמיין. רות הנהנה. "ההצלחה והיכולת של מר יורק הן מעבר למה שגברים רגילים יכולים להתאים. הוא השתלט על רוב העסקים של משפחת יורק בגיל כה צעיר. "אפילו אבא שלך צריך להראות לו קצת כבוד בעולם העסקים - הוא לא מעז להתנהג כמו בכיר. בעיני נשים, הוא אלגנטי ומכובד, איש חלומותיהן. יש אינספור נשים שחולמות להתחתן איתו." "לסבא שלך הייתה ראיית הנולד לדבר עם סבא של מר יורק מוקדם ולסדר את האירוסין האלה בינך לבין מר יורק. שניכם הייתם ברי מזל וחסרי מזל. "היית כל כך צעירה אז, אבל בגלל אותה תאונה, איבדת את ההגנה והטיפול של המשפחה שלנו. אחרי שמלאו לך חמש שנים, גדלת בכפר עני ועברת חיים קשים. "מעולם לא קיבלת השכלה נאותה. אין בך זכר לעידון - שום דבר שדומה לאופן שבו גברת ממשפחה יוקרתית צריכה לשאת את עצמה. "ואחרי שחזרת אלינו, כל הפגמים האלה נופחו מעבר לכל פרופורציה בגלל כמה שהמעמד שלך עלה פתאום. "הסטנדרטים של משפחת יורק גבוהים עוד יותר משלנו. הכללים שלהם מחמירים יותר, גם. אני באמת לא חושבת שאת מתאימה להתחתן עם משפחת יורק. אני לא רוצה לראות אותך סובלת שם." הבעת פניה של שרמיין לא השתנתה. היא חשבה, 'אם אני לא מתאימה להתחתן איתו, אז מי כן? ונדלין?' היא השמיעה צחוק רך, הבעת פניה מהורהרת. "את צודקת, אמא." רות חייכה, "אז כשמר יורק יגיע מאוחר יותר, אם הוא יעלה את נושא האירוסין, פשוט תגידי שאת לא רוצה להתחתן איתו. אם משפחת יורק תיפגע, אני אקח את האשמה." הבעת פניה של ונדלין השתחררה בעדינות. היא חשבה, 'טוב. לפחות שרמיין יודעת את מקומה.' שרמיין הרהרה, 'אז ג'ושוע מגיע? זה מסביר הכל.' היא באמת לא רצתה להתחתן עם ג'ושוע בהתחלה. אבל מה שהיא רצתה עוד פחות היה למסור אותו לוונדלין על מגש של כסף. שרמיין חשבה, 'אלה היו אמורים להיות האירוסין שלי מלכתחילה, ועכשיו מצפים ממני לזוז הצידה כמו איזה פחדנית מתוקה שמקריבה את עצמה? איזה חלק בי נראה כל כך נדיב?' אז היא אמרה, "אמא, את מעלה נקודה הוגנת. אבל אני עדיין רוצה להתחתן עם ג'ושוע." כששמעו את זה, רות וונדלין קפאו שתיהן, והבעות פניהן הפכו קודרות. שרמיין המשיכה, "סבא עבד קשה כדי להבטיח את הנישואין האלה למשפחת ג'ין. אם נחזור בנו עכשיו, זה לא יהיה בזבוז? אם זה אומר שאני צריכה לבלוע קצת גאווה ולהמשיך עם זה, אני יכולה להתמודד עם זה." רות נזפה, "שרמיין, את לא מספיק טובה בשביל ג'ושוע. את צריכה לשחרר את המחשבה הזאת עכשיו." ונדלין הצטרפה, "שרמיין, אמא עושה את זה לטובתך. היא מתכוונת לטוב. את לא צריכה לסתום לה ככה את הפה." שרמיין מצאה את זה מגוחך. עיניה הפכו קרות. "נו באמת, ונדלין. כל הנאום הזה היה רק כדי לדחוף אותי הצידה כדי שתוכלי לתפוס את מקומי, נכון? להגיד שאני לא מספיק טובה - כמה שזה נוח." הבעת פניה של ונדלין התקשחה. רות אפילו לא טרחה להעמיד פנים יותר. "אני טועה? ונדלין היא התאמה טובה יותר ממך." ונדלין הידקה את שפתיה ואמרה ברכות, "שרמיין, כולם במשפחת ג'ין יודעים כמה אני אוהבת את מר יורק. בבקשה אל תאשימי את אמא." היא שתקה. "אמא לא התכוונה למה שהיא אמרה. היא פשוט לא רצתה לראות אותי ממשיכה להתאהב במר יורק כל השנים האלה בלי שום דבר להראות על זה, אז היא קיוותה שתתייאשי מהאירוסין. "שרמיין, אני יודעת שזה הרבה לבקש, אבל את יכולה בבקשה לתת לי את זה?" שרמיין חשבה, 'כמובן. אמא טובה רק לוונדלין. היא מעניקה לה כל משאלה. באשר אליי, מעולם לא קיבלתי ממנה אפילו מבט טוב.' הטון של שרמיין היה קר כשהיא דחתה את רות. "מצטערת, אבל לא."