אלמה נלסון הייתה אמה, היא הייתה חברתה היחידה אפילו כשהייתה נשואה ובעלה מעולם לא דאג לה. סלין ידעה שהיא לא תוכל לשאת זאת אם יקרה לה משהו. לאחר כשעתיים של המתנה חרדתית, הדלת נפתחה ואחד הרופאים לבוש מדי ניתוח ניגש אליה ואז הודיע שהניתוח הצליח ואמה תשתפר לאחר זמן מה. הוא הסביר שהיא צריכה להיות מורדמת בתרדמת זמנית כדי שתוכל להחלים היטב. דמעות של אושר לא הפסיקו לזרום על פניה, היא איבדה פעמים רבות שבהן הזילה דמעות ב-24 השעות האחרונות ואלה היו החדשות הטובות ביותר אי פעם. אמה סוף סוף תירפא, היא תתעורר ותעניק לה את החיבוק המתוק שהייתה רגילה אליו. "אוי... דוקטור תודה רבה, אתה לא יודע כמה החדשות האלה הביאו שמחה לחיי חסרי התקווה שלי. אני מבטיחה שאשלם את שאר הכסף בהקדם האפשרי." הייתה תקווה והיא התכוונה לכך, ברגע שתסיים לבקר את אמה היא תחזור לג'ארד כדי למלא את חלקה. היא הייתה הולכת לעשות הכל כדי להשיג את שאר הכסף. "אל תדאגי בקשר לזה, אמא שלך עברה את השלב הגרוע ביותר בחייה. אלמה היא לוחמת והיא תהיה בסדר." הרופא טפח על כתפיה וניחם אותה. היא לא החמיצה להעריך אותו בחיוך אבל אז שוב התגעגעה לאלמה כל כך והייתה זקוקה נואשות לראות אותה ולגעת בה. בהיותה בתרדמת, היא הבינה שהיא אולי לא תוכל לשמוע או להגיב לה, אבל לא היה לה אכפת כל עוד היא הייתה קרובה אליה. "אפשר לראות אותה?" הרופא היה מרוצה כשהצביע לעבר חדר טיפול נמרץ "קדימה. פשוט דברי איתה כדי שהיא תוכל להרגיש אהובה. אני בטוח שהיא תזהה את קולך." הוא פשוט היה נרגש לראות אושר על פניה של הילדה המסכנה. בפעם האחרונה שדיברו היא הייתה הרוסה וכמעט התייאשה וזה היה כבוד להיות עֵד לנס. "תודה לך." סלין נכנסה לחדר ומצאה את אמה עדיין מחוברת לכל כך הרבה צינורות. היא נראתה חיוורת ושברירית אפילו החיוך היפה שהייתה רגילה להעניק לה כבר לא היה שם. היא לא היססה אלא מיהרה לעברה וחיבקה אותה חזק והתנצלה בפניה בהתרגשות "אוי אמא, אני כל כך מתגעגעת אלייך. אני מצטערת שלא הצלחתי להשיג את הכסף בקרוב אבל אני יודעת שתביני את המצב שלי. בבקשה תתעוררי בקרוב. אני אחכה בזרועות פתוחות." היא הברישה את שערה בעדינות ונישקה את מצחה לפני שנזכרה שכבר כמעט 9 בערב ויש לה פגישה עם ג'ארד. "אמא אני צריכה ללכת אבל אני אחזור מחר לראות אותך." למרות שבאיזשהו מקום היא ידעה שהיא לא מקשיבה לה, היא התגעגעה לנזיפות שלה אז כשהייתה צריכה להסביר לאן היא הולכת. היא תמיד תגיד "סלין מותק, תמיד תגידי לי לאן את הולכת כדי שאדע ובמקרה שאת לא יכולה לחזור הביתה בזמן, בבקשה תתקשרי ותגידי לי" סלין לא יכלה לשאת זאת יותר ועם דמעות בעיניה היא הסתובבה ועזבה את החדר כדי ללכת להתמודד עם בעיות אחרות. אבל כשהגיעה ליציאה מבית החולים פתאום הופיעה מכונית שחורה משום מקום והורתה לה להיכנס. האיש היה ללא ספק ג'ארד, היא זיהתה אותו לפי פניו הנאות. אי אפשר לטעות בכך במישהו אחר. "אתה מרגל אחרי שוב?" היא שאלה וג'ארד לא עשה שום מאמץ לענות לו. במקום זאת הוא העניק לה מבט אפל והמשיך להראות לה את הדלת. "היית מעדיפה שאכריח אותך או שתיכנסי מרצונך החופשי." הוא הצהיר במבט רציני. "אני לא במצב רוח" סלין נהמה בחזרה אליו "אני רק הולכת להיכנס למכונית הזאת כי אני רוצה למלא את חלקי ולא בגלל שאתה מכריח אותי. אני תוהה למה אתה כל כך מרושע אליי ככה, לא יכולת לבחור יום אחר?" בקול עמוק חסר סבלנות הוא מלמל "את הרכוש שלי ואני צריך לשמור עלייך היטב אחרת מישהו יחטוף אותך באותו אופן שאני עושה לנואלן." עכשיו כשהיא הייתה קרובה אליו גופה כבר התחמם, התשוקה גאתה בתוכה. היא הייתה הדבר היחיד שהיה בראש שלו כל היום. הוא לא רצה לבזבז זמן בדיבורי סרק כי המפשעה שלו כבר התרגשה. זה לא היה מתנהג איך שלא ניסה להזיז עמדות, ככה הוא היה לאורך כל היום, חרמן כמו לעזאזל ועכשיו כשהיא הייתה כאן כל מה שהוא רצה היה לקבור את עצמו עמוק בתוכה ולהרגיש את מה שהיה להם אתמול. "האישה הארורה לא הייתה מודעת למה שהיא עושה לו" הוא חשב כשנעץ בה מבט חטוף. לפתע הבין שהיא בוכה ועיניה אדומות ונפוחות. הוא ניגב את הדמעה הבודדה שנפלה מעיניה ולחש. "מותק, מי גרם לך לבכות. תגידי לי ואני אתן להם מכות רצח." לפחות האיש היה מודאג לגביה בניגוד לנואלן שידע איך היום יהיה קשה עליה ובקור רוח עזב אותה לבד. הוא אפילו לא התקשר לשאול איך היא מרגישה או אם היא בסדר. "אני בטוחה שעכשיו שאני לא בבית צופה בתנועות שלו, הוא כבר הלך לאחת הפילגשים שלו." היא חשבה תוך כדי הסתכלות על ג'ארד בעיניים עצובות. כשראה כמה היא נראתה אבודה, הוא רצה לקחת את צערה. הוא כבר היה ממזר כלפיה ועכשיו הדבר הקטן ביותר שהוא יכול לעשות הוא לנחם אותה "זה בגלל אמא שלך? איך היה הניתוח? היית צריכה להגיד לי ללוות אותך ולעזור לך בכל מה שאת צריכה."