לילי, שתחיה, לא יכלה לעמוד בפיתוי להתערב ולדבר בשבחה של סקרלט. היא פתחה את פיה, מנסה להקל ראש בעניין. "נו באמת, כמה כבר יכולים להיות שווים החומרים האלה במשחק? שמעת בעצמך - ג'ויס אמרה שהיא הייתה צריכה 'לטחון' בשבילם במשחק, היא לא קנתה אותם." "ובכן, מצטער להגיד, אבל הנה דו"ח הערכת השווי. החומרים האלה במשחק שווים 5,000 דולר." דחפתי לפניהן מסמך אלקטרוני, קולי קר כבוקר חורפי. הדו"ח הזה, שהוכן על ידי חבר גיימר שלי בפלטפורמת המסחר הרשמית, הגיע מסוכנות ארצית מכובדת, והוא מחייב מבחינה חוקית. השוטר לקח את הדו"ח ובחן אותו לרגע לפני שהפנה את מבטו אל סקרלט. "סקרלט, על פי הסכום הזה, את עלולה לעמוד בפני תביעה משפטית. גניבת רכוש מעל 5,000 דולר גוררת עונש של שלוש עד עשר שנים, בתוספת קנס. עם זאת, כולכן סטודנטיות, אז אני מציע שתנסו ליישב את זה מחוץ לבית המשפט. פתרון פרטי יהיה הטוב ביותר." פניה של סקרלט החווירו כשדיבר השוטר, ואז - ככה סתם - היא קפצה ממושבה, הסתערה לעברי, אחזה בידי ונפלה על ברכיה לפניי. היא בכתה, נואשת לקבל מחילה. "ג'ויס, אני יודעת שטעיתי! בבקשה, אל תתני לי ללכת לכלא!" שמתי לב שג'סמין מסתכלת על סקרלט ברחמים. כשפניתי לצפות בסקרלט, חסרת אונים ודומעת, חשבתי על ההתחלה הצנועה שלה, ולבי התכווץ מעט ברחמים. כשהשוטר משמש עד, חתמתי בחוסר רצון על מכתב הבנה. סקרלט הסכימה להחזיר את 5,000 הדולרים שאבדו לי, והעניין נסגר. כשצעדנו החוצה מתחנת המשטרה, סקרלט אחזה בידי, בוכה ומבטיחה שהיא תחזיר לי את הכסף. היא הודתה לי שוב ושוב על כך שהייתי כל כך רחומה. למרות שעדיין הרגשתי קצת לא בנוח, לתת לה הזדמנות להרהר במעשיה הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות. באנחת הקלה, אחזתי בידה של ג'סמין, ויצאנו חזרה לאוניברסיטה - מבלי לדעת שסערה מתקרבת ממש מעבר לפינה. למחרת בבוקר, ג'סמין העירה אותי בבהלה. "ג'ויס, תתעוררי! את חייבת לראות את זה! סקרלט קראה לך בפורום האוניברסיטאי!" שפשפתי את עיני ובדקתי את הטלפון שלי. שם, בפורום האוניברסיטאי, הייתה פוסט שתפס את המקום הראשון: [נערה ענייה מהכפר שואלת האם זה באמת הוגן להיות חייבת 5,000 דולר אחרי ששיחקה בטעות במשחק של השותפה שלה לחדר]. סקרלט ציירה תמונה לא רעה, הוסיפה ספין משלה לאירועים ופרסמה את מכתב ההבנה החתום. המילים "5,000 דולר" סומנו בעיגול באדום בוהק, והדגישו את הסכום כאילו היה סוג של נשק. [אני סתם נערה ענייה מהכפר. מתוך סקרנות, שיחקתי קצת במשחק של השותפה שלי לחדר, בזבזתי לה יהלומים וחומרים, והיא הזמינה משטרה, ודרשה שאחזיר לה 5,000 דולר. זה לא שאני לא רוצה לשלם, אבל הסכום הזה הוא יותר מהוצאות המחיה של המשפחה שלנו לשלוש שנים! אני סתם תוהה - האם המשחק הזה באמת עולה כל כך הרבה?] תוך רגעים, גיימרים שהבינו את המצב באו להגנתי, והסבירו שחשבון מטופח היטב יכול בקלות להיות שווה לפחות כמה אלפי דולרים. שום דבר מפתיע שם. אבל אז הגיעו התגובות שדחפו אותי לסערת אש של דעת קהל. [זה לא בסדר. יש אנשים בקושי מצליחים לעבור את האוניברסיטה, נאבקים על כל פרוטה, בעוד שאחרים מוציאים בקלות אלפי דולרים על משחק.] [כן, זה מגעיל. הם יודעים שהיא ענייה ועדיין רוצים לגרום לה לשלם כל כך הרבה. העשירים אף פעם לא יודעים איך להיות אסירי תודה.] גולשים חדי עין, קפדניים כתמיד, הצליחו לחפור את השם ומספר הזהות שלי מהפסיפס המטושטש. לפני שהספקתי להבין, הדעות השליליות עברו מהתקרית עצמה אליי, באופן אישי. קפצתי מהמיטה, לבי דופק בחוזקה כשדחפתי את הטלפון שלי בפניה של סקרלט. "את פרסמת את זה? חתמתי על מכתב ההבנה, ועכשיו את עושה את זה מאחורי הגב שלי?" סקרלט דחפה את ידי, פוגשת את מבטי הזועף ברוגע מפתיע, בלי שמץ של פאניקה בהבעתה. "מה הסיפור הגדול? אני מהכפר ואני לא מבינה בכל זה, אז שאלתי קצת. זאת אומרת, 5,000 דולר זה הרבה. הייתי צריכה לברר אם זה באמת השווי של המשחק הזה, נכון?" היא השתהתה לרגע, ואז הסתובבה, סירבה להסתכל עליי, קולה משולב במשהו יותר מרמז ללעג. "למה את כל כך נסערת? מה הבעיה? הם לא טועים, נכון? הוצאת אלפי דולרים על המשחק הזה, לא?" היעדר החרטה המוחלט שלה הותיר אותי המומה. צחקתי במרירות. "כן, הוצאתי כל כך הרבה, אבל את בזבזת את הכל! עכשיו את חייבת לי, ואת הולכת מאחורי הגב שלי ומסיתה לצרות. אני ממש מצפה לראות איך האוניברסיטה תטפל בזה." אספתי את החומרים שלי בידיים רועדות ויצאתי מהחדר בסערה, ישר למשרד הפקולטה.