עכשיו, כשבטנו מלאה, הוציא זכריה את ארנקו והתבונן בו, אך לא היה לו הרבה כסף מזומן. בסופו של דבר, הוא הוציא כרטיס חיוב והניח אותו מול סרניטי. סרניטי הרימה גבה והסתכלה עליו. "את צריכה כסף כדי לקנות דברים. הכרטיס הזה בשבילך. הקוד הסודי הוא..." זכריה חיפש עט ונייר וכתב את הקוד הסודי לפני שמסר אותו לסרניטי. "את יכולה להשתמש בכרטיס עבור הוצאות הבית. אני אעביר את הכסף לחשבון בכל חודש כשהמשכורת שלי תיכנס, אבל את צריכה לעקוב אחר כל מה שאת קונה. לא אכפת לי שתוציאי את הכסף, אבל אני צריך לדעת על מה הוא מוּצא." כשקיבלו את תעודת הנישואין, סרניטי שאלה אותו אם עליהם להתחלק בהוצאות, וזכריה דחה זאת. מאחר שהם זוג נשוי, הם היו משפחה. לא היה אכפת לו לתת לה כסף. לזכריה היה יותר כסף ממה שהוא יכול היה לספור ולא יכול היה לאמוד את נכסיו. בקושי היה לו זמן לבזבז את הכסף מכיוון שלעתים קרובות היה עסוק בעבודה. לפחות, אשתו יכולה עכשיו לעזור לו להשתמש בחלק ממנו. עם זאת, זה לא אומר שזכריה רצה שינצלו אותו. הוא היה צריך להיזהר מכיוון שסרניטי הייתה בחורה תחמנית בעיניו. לא היו לו בעיות עם כך שסרניטי תבזבז את הכסף על הבית. סרניטי לא יכלה לסבול את הגישה וההתנהגות של זכריה. היא החליקה את כרטיס החיוב, לצד הנייר עם הקוד הסודי, בחזרה לזכריה. היא אפילו לא הציצה בקוד הסודי. "מר יורק, אתה לא היחיד בבית. אני גרה כאן גם כן. אתה קנית את הבית, אז אני חוסכת בשכר דירה על ידי מגורים כאן. אני לא יכולה לתת לך לשלם גם על הוצאות הבית. אני אשלם על כל מה שצריך לבית. "אני אדון איתך אם העלות של פריט ביתי תעלה על אלפיים דולר. אתה יכול לתרום איזה סכום שאתה רואה לנכון." ההכנסה שלה הייתה גבוהה מספיק כדי לכסות את הוצאות הבית היומיומיות. לא היה צורך שהוא ישלם אלא אם כן זו הייתה רכישה גדולה. זה לא שהיא לא יכלה לקבל את הכסף שלו, אבל הגישה שלו הרגיזה אותה. הוא גרם לזה להיראות כאילו היא רדפה אחרי הכסף שלו ואפילו אמר לה לעקוב אחר הרכישות. הנהלת החשבונות שלה הייתה רק עבור הוצאות החנות ולא הורחבה לחייה. זכריה לא היה אידיוט. להיפך, הוא היה חכם מאוד. מהסירוב, זכריה הבין שהגישה שלו פגעה בגאווה של סרניטי. הוא שתק לרגע לפני שדחף את כרטיס החיוב ואת הנייר הכתוב עם הקוד הסודי לעבר סרניטי. הוא ריכך את הטון שלו ואמר, "אני יודע שיש לך חנות, אבל כמה את יכולה להרוויח? את אמרת בעצמך שזה הבית שלנו. את חלק ממנו וכך גם אני. איך אני יכול לתת לך לשאת בכל הוצאות הבית? קחי את זה. אל תשמרי תיעוד של הרכישה שלך אם את לא רוצה. "חשבת לקנות רכב? את צריכה את העזרה שלי כדי לשלם את המקדמה הראשונית? את יכולה להרשות לעצמך את ההתחייבות החודשית עם ההכנסה שלך." זכריה לא ממש בדק את ההכנסות שלה, אבל היא בטח מצליחה מכיוון שהיא פתחה חנות ספרים בכניסה לבית הספר ווילטספון. בטח היא הרוויחה לא מעט. בגיל הזה, הכי קל לגרום לנשים ולילדים לפתוח את הארנקים שלהם. "הבית לא רחוק מדי מהחנות שלי. אני יכולה לקחת את האופניים שלי. התנועה בווילטספון נוראית בשעות העומס. הנסיעה שלי על שני גלגלים טובה יותר ממנוע על ארבעה גלגלים." זכריה נותר ללא מילים. היא צדקה. הוא נמנע משעות העומס כדי להגיע לעבודה. לפעמים, הוא נתפס בשעות העומס של הבוקר כשהיה צריך לצאת למקרה חירום. הפקקים היו גורמים לו לרצות שהוא היה מוציא את המטוס הפרטי שלו במקום זאת. "זה יקל על חייך עם מכונית. את יכולה לנהוג בסופי שבוע ולקחת את אחותך ואת האחיין שלך לטיול קצר." זכריה זכר שננה אמרה שהאישה גרה ביחד עם אחותה. האנשים שהכי חשובים בחייה של סרניטי היו אחותה ואחיינה. "אולי אחר כך. רק התחתנו, ואנחנו לא מכירים אחד את השנייה טוב. אני לא מרגישה בנוח להשתמש בכסף שלך כדי לקנות מכונית. יש לי מספיק חסכונות כדי לקנות מכונית, אבל בית הוא השקעה טובה יותר. אני יכולה שיהיה לי בית עם בית. אני לא כמוכם הגברים. גברים מעדיפים לקנות מכוניות." היה הבדל העדפות בין גברים לנשים; נשים בדרך כלל יבחרו בית בעוד שגברים רודפים אחרי מכוניות. "אה, כן. אחותי רוצה לפגוש אותך, אבל אמרתי לה שאתה בנסיעת עסקים. אני אקח אותך לראות אותה במועד מאוחר יותר." "בטח," ענה זכריה. אחרי השיחה, סרניטי הלכה לאוורר את הבגדים בעוד שזכריה ישב בסלון. הוא רצה לקרוא את העיתונים, אבל לא היה לו מנוי שנמסר למקום הזה. מכיוון שהוא לא הצליח למצוא את העיתון, הוא פנה לבדוק את החדשות בטלפון שלו כדי להעביר את הזמן. "סיימת לכבס את הכביסה שלך?" לאחר שתלתה את הכביסה שלה בשמש, סרניטי שאלה את האיש בטלפון שלו. "סידרתי את זה." הבגדים שלו נשלחים בדרך כלל למכבסה. סרניטי כיווצה את שפתיה בלי לומר מילה נוספת. היא ניגשה לענייניה. היא טאטאה, שטפה וסידרה את המקום. זכריה צפה בה הלוך ושוב בבית, עושה עבודה של עוזרת בית. הוא קימט את מצחו, והתפתה לומר משהו, אך עצר את לשונו לאחר מחשבה רבה. עוזרות הבית היו אחראיות על מטלות הבית בביתו, אך האישה הייתה אחראית על עבודות הבית במשפחה היומיומית. זה היה דבר טוב שהמשרת שלו ארגן שעוזרות הבית ינקו לפני שהם עברו לגור. הבית היה נקי ללא רבב. סרניטי טאטאה ולא מצאה אף לא גרגר אבק. עכשיו כשהיא סיימה עם המשימות היומיומיות, סרניטי חזרה לחדרה וניקתה את עצמה. עם תיק יד בידה, סרניטי יצאה מהחדר ואמרה לאיש על הספה, "מר יורק, אני הולכת לאחותי ואז לחנות. בערך באיזו שעה תחזור הביתה? אתה יכול להשאיר לי הודעה, אז אני אשאיר את הדלת לא נעולה." "אני אחזור כל לילה אלא אם כן אני בנסיעת עסקים. אני אודיע לך מראש אם אני צריך לנסוע." "בסדר," ענתה סרניטי. "סר-סרניטי, קחי את הכרטיס." זכריה קם וניגש לסרניטי כשהוא מחזיק את כרטיס הבנק. הוא מסר לה את כרטיס החיוב והתנצל. "הייתי צריך להיזהר יותר עם הטון שלי עכשיו. אני מתנצל. אני מצטער!" סרניטי בחנה את פניו זמן מה, ולבסוף קיבלה את הכרטיס מכיוון שהוא נראה כנה הפעם. היא דחפה את הכרטיס, לצד הנייר עם הקוד הסודי, לכיסה. "אני צריכה ללכת." "בטח." זכריה עמד שם כשצפה בסרניטי עוזבת. ברגע שהדלת נסגרה, הוא נאנח לרווחה. נראה שהוא לא עשה עבודה טובה בלהניח את תפקידו כבעל. זכריה חזר למקומו על הספה, תפס את הטלפון שלו משולחן הקפה והתקשר למשרת באחוזה המשפחתית. כשהמשרת ענה, הוא אמר בקול נמוך, "סם, כשהגברת הזקנה תתעורר, תגיד לה לכנס את המשפחה לארוחת ערב בברינפילד. הגברת הזקנה תדע על מה מדובר."