בהלם, צפיתי בנוֹלַן וקבוצתו ממהרים למסיבה הבאה שלהם. עדיין שמעתי אותו מדבר עם העוזרת שלו בטלפון. "תשלח אותה הביתה," הוא אמר, בלי שמץ של דאגה. זיכרונות ישנים הציפו את מוחי באותו רגע. חזרתי למציאות ולא חיכיתי לנוֹלַן שיגיב. חלפתי על פניו ויצאתי מהבר. העברתי את המסר של סבו. בין אם נוֹלַן רצה ללכת ובין אם לא, זו הייתה הבחירה שלו. אף פעם לא הפניתי לו גב קר. זו הייתה כנראה הפעם הראשונה מאז שהתחתנו. בטח תפסתי אותו לא מוכן, כי גם כשעזבתי, נוֹלַן עדיין עמד שם, המום. ברגע שנכנסתי למכונית, נוֹלַן התקשר. "זה היה רק נשיקה ידידותית! מה יש לך עם הגישה הזאת?" הדבר הראשון שהוא עשה היה להתלונן על ההתנהגות שלי קודם לכן. לעזוב בלי מילה בטח גרם לו למבוכה מול החברים שלו. חשתי צריבה חדה בחזה. אז זה נורמלי ש"חברים" יהיו כל כך אינטימיים אחד עם השני. האם זה אומר שנוֹלַן ואני היינו רק "חברים" גם כן? בצד השני של הקו, יכולתי לשמוע קלות את הלגלוגים של החברים שלו. "כשנוֹלַן יחזור הביתה, יְבֶט תבכה ותיצמד אליו שוב." "זה מצחיק שהיא המשיכה להתחנן אליו לא לעזוב אותה מימי הדייטים שלהם ועד עכשיו." "ששש, נוֹלַן עדיין בטלפון." נזכרתי באמרה שאפשר לדעת אם מישהו באמת אוהב אותך לפי האופן שבו החברים שלו מתייחסים אליך. זה היה משהו שתמיד ידעתי אבל בחרתי להתעלם ממנו. "חזרי ותתנצלי בפני רוּבִּי. גרמת לה להרגיש לא בנוח," נוֹלַן ציווה. "אם לא תעשי את זה, אני לא חוזר הביתה." לא יכולתי שלא לצחוק על האיומים המוכרים שלו. "מה שבא לך." בעבר, למילים האלה הייתה השפעה עלי כי אהבתי אותו. אבל עכשיו? לא רציתי לחיות ככה יותר. אחרי שניתקתי, הצצתי בטלפון שלי. רוּבִּי פרסמה משהו ברשתות החברתיות שלה אחרי שעזבתי. התמונה הראתה יד של גבר מחזיקה כוס יין עם הכיתוב: "הוא תמיד לצידי." אחרי שהייתי עם נוֹלַן כל כך הרבה שנים, זיהיתי את היד שלו מיד. זה היה הוא. חוץ מזה, הוא עדיין ענד את טבעת הנישואין מהחתונה שלנו על ידו הימנית. חשבתי שלא ארגיש כלום יותר, אבל העיניים שלי עדיין התמלאו בדמעות אחרי שראיתי את הפוסט שלה. נוֹלַן עשה לייק לפוסט. גם אני עשיתי לייק והשארתי תגובה: "מזל טוב ואיחולים." בהיתי בטבעת היהלום על האצבע שלי כשהיא תפסה את האור. אחרי שהססתי לרגע, הורדתי אותה. ענדתי אותה כל כך הרבה זמן שהיא הרגישה יותר כמו מלכודת מאשר סמל לאהבה. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, פרסמתי משהו חדש ברשתות החברתיות שלי. "תעדיפו אהבה עצמית ותעניקו לאחרים את החופש שהם מחפשים." אז גללתי בין הפוסטים הישנים שלי. האחרון היה תמונה מיום החתונה שלנו. חייכתי בבהירות, והעיניים שלי היו מלאות בחיבה לנוֹלַן, בלי להיות מודעת בכלל לגירוי בעיניים שלו. באותו לילה, הלכתי לישון מוקדם. לפעם אחת, לא התקשרתי לנוֹלַן וגם לא השארתי לו אור דולק. כשנישאנו לראשונה, נוֹלַן תמיד היה עסוק בעבודה וחזר הביתה מאוחר. הייתי מכינה ארוחות ומחכה לו ליד שולחן האוכל. ברגע ששמעתי את הדלת נפתחת, הייתי רצה לקבל את פניו, בתקווה שהוא ילטף בעדינות את השיער שלי וישבח את הבישול שלי כפי שבעל נורמלי עשוי לעשות. במקום זה, נוֹלַן היה חולף על פני עם הבעה קודרת ומקמט את מצחו על הארוחה שהכנתי. "האם אני צריך להתמודד איתך אחרי שאני מתמודד עם לקוחות כל היום?" הוא אמר פעם. נדהמתי מהמילים שלו. מעולם לא דמיינתי שהוא יגיד לי את זה. שמרתי על החיוך שלי למרות שהרגשתי שבורת לב אז. "רק רציתי לאכול איתך ארוחת ערב. חשבתי שתהיה עייף מלעבוד עד מאוחר." "אל תניחי הנחות," הוא נזף. זו הייתה הפעם הראשונה שחיכיתי לנוֹלַן שיחזור הביתה. אז חשבתי שהוא פשוט מותש. עכשיו, במבט לאחור, הבנתי שהוא פשוט לא אהב אותי. אפילו להשאיר אור אחד דולק בשבילו בסלון היה, בעיניו, מחווה מיותרת.