באמצע הלילה, נולאן חזר הביתה בפתאומיות. עוד לפני שהספקתי להגיב, הוא היה מעליי. באור הירח החיוור ראיתי את הזעם על פניו. הוא התחיל לנשק אותי בתוקפנות עוד לפני שהייתה לי הזדמנות להגיב. "עשית את זה בכוונה, נכון?" הוא לעג. "את כל כך נואשת לילד ממני, שנקטת בשימוש בסבא כדי ללחוץ עליי? ובכן, מזל טוב. השגת את מה שרצית." נולאן היה חזק, ולא הצלחתי להוריד אותו ממני, לא משנה כמה דחפתי. באותו לילה, הרגשתי כמו בובה חסרת חיים, שנאלצת להסכים עם כל מה שהוא עשה. המגעים והנשיקות שלו גרמו לעורי לזחול. עד מהרה הוא שבר את השתיקה מבין שיניו, "את לא אוהבת את זה? לא גרמת לסבא לאלץ אותי לחזור לרגע הזה בדיוק? למה את מעמידה פנים שאת נגעלת עכשיו?" טמנתי את פני בכרית, וחנקתי את הבכי שלי. הצטערתי על הכל. מכיוון שגדלנו יחד מאז שהיינו צעירים, נולאן תמיד היה נחמד אליי. עם זאת, ברגע שההורים שלי הציעו למשפחת גאריסון שנולאן ואני צריכים להיות ביחד, הוא השתנה. פתאום, הוא לא היה אותו אדם. הוא מעולם לא חייך אליי, דאג לי, ולא ליטף את שיערי במתיקות יותר. הוא התעלם מדלקת הקיבה שלי והגיש לי כוס יין אדום במסיבת יום ההולדת של סבו. במסווה של הרמת כוסית לאלברט, סבו, הוא הכריח אותי לשתות הכל. באותו לילה, נולאן שתה יותר מדי, ואלברט אמר לי לקחת את נולאן הביתה. האורות בחוץ היו בהירים, אבל לא בתוך הבית. יכולתי רק להבחין בדמותו של נולאן בצללים. "את רוצה להיות איתי כל כך?" כשנולאן שאל אותי את השאלה הזו, הלב שלי כמעט קפץ מהמקום. אפילו לא שמתי לב כמה קר הטון שלו היה. למחרת בבוקר, כל הגוף שלי כאב כשקמתי. החדר היה מבולגן, כשהשמיכה מונחת על הרצפה. אפילו לא היה סדין שמכסה אותי, ונולאן כבר הלך. השפלה אחזה בי, אבל עדיין, באופן עיוור זרקתי את עצמי עליו. הייתי נאיבית, וחשבתי שנישואים יחזירו אותנו למצב שהיינו בו פעם. מעולם לא דמיינתי שהוא יגיע לשנוא אותי כל כך. "למה אנחנו לא יכולים להיות כמו זוגות אחרים?" לא יכולתי שלא לשאול בקול נמוך. נולאן עצר לרגע, ואז פלט צחוק מר. מצאתי את כל התשובות שהייתי צריכה בשתיקתו. בניגוד לאותו לילה, נולאן ניגב את פני כשנרדמתי, והייתה שמיכה שמכסה אותי כשקמתי למחרת בבוקר. עם זאת, הוא לא היה בשום מקום. כשירדתי למטה, קלואי, עוזרת הבית, עצרה אותי. "גברת גאריסון, עשיתי היום קניות במכולת. מה תרצי להכין לארוחת הצהריים של מר גאריסון? אני יכולה לעזור לך עם המרכיבים." נולאן היה בררן באוכל. הוא העדיף להרעיב את עצמו מאשר לגעת במשהו שהוא לא אוהב. מאז שהתחתנו, הכנתי לו את ארוחת הצהריים, אבל הוא תמיד זרק אותן בגועל. כדי לוודא שהוא אוכל כמו שצריך, התחלתי לבקש מהעוזר שלו להעביר את הארוחות בלי לספר לו שאני הכנתי אותן. כששמעתי את השאלה של קלואי, נענעתי בראשי ואמרתי, "אני לא עושה את זה יותר מעכשיו." המילים של נולאן מאתמול בלילה הדהדו במוחי. אלברט ביקש ממני להחזיר את נולאן, אבל אפילו לא הסברתי למה. אז, נולאן הניח שאני משתמשת בסבא כדי ללחוץ עליו - בדיוק כמו שעשיתי כשנישאנו. לפעמים, לא הצלחתי להבין מדוע נולאן, שתמיד היה כל כך עקשן, הסכים לפתע לאירוסין שלנו. הוא אפילו התחתן איתי אחרי זה. ההורים שלי אמרו לי שנולאן הוא היורש של משפחת גאריסון, ואין מצב שהוא יתנגד לרצונותיו של אלברט. אלברט בחר בי, ולכן, הוא היה חייב להתחתן איתי. בדיוק אז, צפצוף מהטלפון שלי הוציא אותי ממחשבותיי. עורך הדין שלי שלח לי בהודעה את הסכם הגירושין שביקשתי. נישואים כאלה היו צריכים להסתיים מזמן.