סריניטי הלכה למקום של ליברטי. היא פתחה את הדלת ונכנסה לתוך הבית ומצאה שאחותה כבר קמה. ליברטי הייתה עסוקה במטבח. "ליברטי." "סרן, את כאן." ליברטי יצאה מהמטבח ושמחה לראות את אחותה הקטנה. "אכלת? אני מכינה סיר פסטה. את רוצה צלחת?" "אני בסדר. אכלתי ארוחת בוקר. התחלת לבשל? את לא צריכה אם עוד לא התחלת כי הבאתי לך ולסוני ארוחת בוקר." "עוד לא. לסוני היה חום אתמול בלילה. לא ישנתי הרבה כל הלילה, אז קמתי מאוחר. גיסך היה צריך להביא ארוחת בוקר מהחנות. הוא לא היה מרוצה מזה. הוא האשים אותי שאני לא עושה כלום כל היום ויכולתי להכין לו ארוחת בוקר מאחר וכל מה שעשיתי זה לטפל בילד." ליברטי נפגעה. סריניטי התרגזה בשבילה. "למה לסוני היה חום? את צריכה לקחת אותו לראות רופא אחר כך, גם אם החום נעלם, למקרה שהוא יחזור. ברצינות. אני לא מאמינה שהנק לא טרח לעזור ואפילו צעק עלייך כשסוני היה חולה. "האם הנק עדיין מתעקש לחלוק את ההוצאות אחרי שעברתי דירה, ליברטי?" ליברטי התיישבה על הספה ופתחה את האוכל. היא התחילה לאכול ואמרה, "אני אקח את סוני אחר כך. הוא עדיין מתעקש לחלק את ההוצאות. הוא אמר שכל מה שאני עושה זה לבזבז כסף במקום להתפרנס. הוא הזכיר שאין לי מושג איזה לחץ יש עליו. כחלק מהמשפחה, אני צריכה לתרום להוצאות הבית. "אני בטוחה שאחותו לימדה אותו את זה. גיסתי לא יכולה להפסיק לדחוף את האף שלה לעניינים שלנו אחרי שהתחתנו. הנק היה טוב אליי פעם, ואחותו הרסה את זה." לפני שהגישה את מכתב ההתפטרות שלה, ליברטי עבדה את דרכה עד לתפקיד מנהלת הכספים. היא קיבלה משכורת נאה. ליברטי ויתרה על הרבה דברים למען אהבה ונישואים, אך קיבלה בתמורה שנאה מחמותה. ליברטי הוציאה את כספה רק על הבית. הבגדים שהיא קנתה היו בכסף של סריניטי. הקניות הגיעו רק מדי פעם, וקניית דברים כמו קוסמטיקה הייתה פחות תכופה מבגדים חדשים. עם זאת, חמותה הייתה עושה מזה עניין בכל פעם שליברטי קנתה בגדים חדשים וקוסמטיקה. גם אם ליברטי הסבירה שהכסף ניתן לה במתנה מסריניטי, חמותה הייתה טוענת שהכסף שניתן במתנה הוא נכס משותף עם בעלה, ולכן אין לה זכות להשתמש בו לעצמה. "ליברטי, למה את לא שולחת את סוני לגן ילדים? את יכולה לחזור לקריירה שלך ולהרוויח כמו, אם לא יותר מבעלך." סריניטי חשה צער בשביל אחותה. בזמן שסריניטי גרה תחת אותה קורת גג עם אחותה ומשפחתה, סריניטי הייתה לוקחת על עצמה את כל עבודות הבית כדי לעזור לאחותה. עכשיו כשהיא עברה דירה, לליברטי יש יותר על הראש. "הנק אמר לחכות עד שסוני יהיה בן שלוש או ארבע לפני שירשמו אותו לגן ילדים." ליברטי התעניינה לחזור למקום העבודה. אם לא בשביל שום דבר אחר, נטל הלוואת רכב, משכנתא וטיפול בקשישים הכביד מאוד על המשפחה. סריניטי קימטה את מצחה כשחשה שהנק מתייחס לליברטי כמו אל חרא, וזה רק הולך ומחמיר. סריניטי הייתה צריכה לשאול, "את חושבת שלגיס שלי יש מישהי אחרת?" ליברטי נבהלה ואמרה, "אני לא חושבת. אני יודעת כמה הוא מרוויח. אין לו כסף מיותר להחזיק פילגש." "אבל הוא נעשה גס רוח כלפייך יותר ויותר. את חייבת לחשוב על העתיד שלך. אל תהיי אמא בית מובנת שלא כהלכה בלי הכנסה." ליברטי שתקה לרגע לפני שאמרה, "נראה. אל תדאגי לי, סרן. אני אהיה בסדר. מה שלומך? מתי בעלך חוזר מהנסיעה שלו?" "זה ייקח קצת זמן. הוא יכול להיות עסוק מאחר והוא עובד בתאגיד גדול." ליברטי חקרה על חייה של סריניטי בבית החדש בפירוט. היא הצליחה להירגע ברגע שהייתה בטוחה שלאחותה הקטנה טוב. עכשיו כשסריניטי בילתה קצת זמן עם האחיין שלה, ליברטי דחקה בה לחזור לחנות. בזמן שרכבה על האופניים החשמליים שלה לחנות הספרים, סריניטי שיקפה את חייה של אחותה של מריבות אינסופיות. בהסחת דעת, סריניטי לא שמה לב לסביבתה וכמעט נתקעה במכונית. עם דחפי הילחם או ברח שלה, סריניטי סטתה הצידה וכמעט פספסה את המכונית. באותו זמן, היא לחצה על הבלמים. גם המכונית עצרה בפתאומיות. סריניטי הציצה במכונית. זה היה רולס רויס, מכונית סדאן יוקרתית! מאחורי הרולס רויס הייתה שורה של כלי רכב זהים. האנשים במכוניות האלה חייבים להיות שומרי הראש של האדם במכונית הסדאן היוקרתית. מאחר וווילטספון הייתה מטרופולין, מכוניות סדאן יוקרתיות לא היו מחזה נדיר. סריניטי סימנה תנועת התנצלות לנהג לפני שהתניעה את האופניים החשמליים שלה וחמקה משם. לא היה סיכוי שהיא הולכת לחכות שיצעקו עליה. הנהג הפנה את ראשו אל האיש בשחור במושב האחורי. "אדוני זכרי, זאת הגברת." פניו של זכרי נפלו כשהוא ראה בבירור את סריניטי כמעט דופקת על מכוניתו. היא הייתה מוסחת דעת בעליל. להיות עם ראש לא בעולם הזה בזמן רכיבה על כביש סואן, האם היא ניסתה להרוג את עצמה?