"סשה אהובה, את יכולה בבקשה לבוא אל הבית?" ונסה שאלה במתיקות בטלפון, וסשה נאנחה; עברו כמעט שבועיים מאז שעזבה את ביתם, תאריך החתונה שלה נקבע, היא עתידה להינשא בשבת הקרובה. ובכן, זו לא בעיה עבורה, רק שארוסה מעולם לא התקשר אליה או אפילו ביקש להיפגש איתה. "בטח, אמא," היא השיבה, והיא יכלה להישבע שהיא חשה בחיוך שלה; לקרוא לאישה אמא באמת עושה אותה מאושרת; אולי זה בגלל שמעולם לא הייתה לה בת, היא חשבה. "אני מחכה לך, יקירתי," ונסה השיבה וניתקה את השיחה. סשה נאנחה ובהתה במסמך שבידה; היא עומדת להתחתן אבל אפילו לא פעם אחת היא יצאה לקניות לחתונה עם ארוסה; מעולם לא ביקשו ממנה לבחור משהו בעצמה. היו להם שני מתכנני חתונות גדולים שדואגים להכל, דברי על להתחתן למשפחה עשירה. יש לה הערכה של ארבע מאות אורחים המוזמנים, והיא תהתה מה היא תעשה עם כל כך הרבה אורחים. היא הפילה את המסמך וקמה משולחנה; היא הרימה את מפתח המכונית שלה ונאנחה; עברו כמעט שנתיים מאז שהקימה את הסניף הזה של החברה, והיא באמת רוצה לגרום לאביה להיות גאה, ושום דבר לא יקפיץ אותם לחזית כמו השגת החוזה של ג'ק אנד ג'ונס, אם כי תוכנית העסק היא להתקיים בעוד שנה, אבל הם כבר חיפשו את החברה המתאימה שתטפל בזה, וכמעט כל החברות הצומחות רודפות אחריו, ובכן כולל כמה חברות שמעולם לא פגשו את האור גם לאחר שהוקמו לפני שנים. האם אני מתחתנת איתו בגלל החוזה הזה? כמובן, זה חייב להיות בשביל זה, אבל היא יודעת עמוק בפנים שזה יותר מזה; למעשה, כמעט ולא זוכרים את החוזה כשמדברים על להתחתן איתו. כמה שנים היא פנטזה עליו? מהרגע הראשון שהיא נעצה בו עיניים בחטיבת הביניים כשהייתה רק בת שלוש עשרה, זה היה ככה עד התיכון שלהם, והם נפרדו רק בגלל שהיו צריכים ללכת למכללות שונות. היא נפרדה ממזכירתה ומכמה אחרים מצוות העובדים שלה ויצאה מחוץ לבניין; היא נכנסה למכונית שלה ונסעה לאחור מהחנייה לפני שנסעה עם יעד אחד בראש, משפחת בראון. היא עדיין לא מאמינה שהיא מתחתנת למשפחה הזו. היא עברה את השער ונסעה לתוך בית הכפר, היא עצרה מול האחוזה, וכמה משרתים קיבלו את פניה; כולם ידעו שהיא הכלה החדשה, ארוסתו של האדון הצעיר. חלקם תהו לעתים קרובות מדוע הסכימה להינשא לאיש קר כזה, אבל הם הניעו את ראשם, הם כבר ידעו את התשובה, אם תינתן להם הזדמנות, הם גם היו נישאים לו בשמחה, כי מי לא ירצה להינשא למשפחה כזו ולא לדבר על כך, הוא היה גם יפה תואר להפליא. סשה נכנסה לבית וראתה את ונסה מדברת עם בנה, והלב שלה החסיר פעימה; היא מעולם לא ציפתה לפגוש אותו כאן. היא בלעה רוק והתקרבה אליהם, ונסה חייכה כשראתה אותה, "יקירתי, את," היא חייכה. ארוסה הסתכל עליה אז, עיניהם נפגשו, והעיניים הכחולות-כבדולח שלו צרבו לתוך שלה, והפיקו ממנה רעד. היא כחכחה בגרונה והחליטה שהיא חייבת לדבר איתו היום בין אם הוא רוצה או לא. "בואי מותק; רציתי ששניכם תעשו משהו. יש את שמלת הכלה החדשה הזו שהגיעה באחד הבוטיקים של מייקל; אני צריכה שתמדדי אותה," ונסה אמרה בחיוך. סשה הסתכלה עליה בהפתעה; היא לא ראתה את זה בא, היא לא ידעה מה לומר ורק הנהנה, והאישה פנתה לבנה, "תמהר עכשיו כדי שתוכל לחזור לפגישה שלך כפי שאמרת." הוא הנהן ויצא מהבית; סשה לא ידעה אם לעקוב אחריו או לא, אבל פשוט החליטה לעשות זאת; היא חייכה ואמרה שלום לאמה לעתיד שאמרה לה, "תני לי את מפתח המכונית שלך, מותק." סשה קימטה את מצחה אבל לא חשבה פעמיים על זה ופשוט מסרה לה את המפתח לפני שרצה החוצה אחרי ארוסה. היא רצה החוצה וראתה אותו נכנס ללימוזינה שלו, והיא הגבירה את קצב הריצה שלה, היא הגיעה למכונית כשהיא נושמת בכבדות; מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא רצה? היא אפילו לא זכרה. היא נכנסה למכונית לידו, והנהג סגר את הדלת אחריה; המושב האחורי של הלימוזינה היה מלא בבושם גברי חזק וסקסי, היא התיישבה בחלקה, וניסתה כמיטב יכולתה לשמור על עצמה, אבל היא לא יכלה שלא לגנוב ממנו מבט. הוא פשוט ישב שם, עיניו עצומות, וראשו נשען על משענת הראש שלו, ידיו היו מונחות על הירך שלו, הוא נראה שליו, והיא תהתה אם הוא רוצה להישאר ככה עד שהם יגיעו לבוטיק שלו? בלי שיחות קטנות? היא מתכוונת, הם מתחתנים בעוד שמונה ימים, למען השם! ובכן, אין צורך לחכות שהוא יתחיל; היא תמיד יכולה ליזום את השיחה; היא ליקקה את שפתיה ופנתה להסתכל עליו במבט נחוש, "היי מייקל," השם הרגיש כל כך חמוץ בפה שלה, היא עצרה את עצמה מלהזכיר את שמו ובקושי יוצרת קשר עם אף אחד עם השם. שני בחורים, היא דחתה את הצעותיהם כי שמם היה מייקל. האיש שישב לידה לא שמע אותה, או שאפילו אם הוא שמע, הוא העמיד פנים שלא, עיניו עדיין היו עצומות, והיא בלעה רוק; הוא לא יכול היה להירדם, נכון? היא מתכוונת שזה אפילו לא שלוש דקות שהוא נכנס למכונית. "מה שלומך?" היא ניסתה שוב. עדיין כלום, היא נאנחה והסתכלה החוצה מהחלון; מה יכולה להיות הבעיה שלו עכשיו? היא פנתה להסתכל עליו שוב וקימטה את מצחה; לא הסכימה שיזלזלו בה ככה, היא הושיטה את ידה לגעת בו, והוא הראה את התגובה הנראית הראשונה שהיא יכלה לראות; הוא נרתע. אולי לא ציפה שהיא תיגע בו, לאט הוא פקח את עיניו, והעיניים הכחולות-כבדולח בהו בה בעוצמה; היא חשה שהלב שלה החסיר פעימה, והיא בלעה רוק. "יש בעיה?" הוא שאל בקול הסקסי העמוק הזה שהיא שמעה אי פעם; קולו היה יותר כמו לחישה, והיא בעצם שכחה שהוא שאל אותה שאלה. כשהיא סוף סוף התאוששה, הוא עדיין בהה בה בעיניים חצי סגורות שגרמו לו להיראות סקסי, היא ליקקה את שפתיה תוך כדי שפשפה לאט את שיניה על התחתונה, היא שמעה אותו נושם נשימה חדה וכששוב הסתכלה עליו, עיניו היו עצומות שוב. היא רצתה לדבר איתו שוב אבל החליטה שלא; עדיף אם היא תישאר לבד לעת עתה. שלושים דקות לאחר מכן, הם עצרו מול קניון; הנהג ירד ופתח להם את הדלת, הוא יצא ראשון, והיא הלכה בעקבותיו. הם נכנסו לחנות כדי לקבל הרבה ברכות מהצוות. "ערב טוב מר בראון," ירד גשם בכל מקום, והוא הלך ישר לחדר בזמן שסשה לא יכלה לעשות דבר מלבד לעקוב אחריו. הם התיישבו, והיה שולחן עם כוסות תה וקנקן שמחכים להם. הוא מזג לעצמו תה ולגם ממנו. היא פשוט ישבה שם והסתכלה סביב על החדר המרווח מאוד כמו בת חמש עשרה. אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה נכנסה, בצעדים מהירים; הייתה ילדה צעירה יותר מאחוריה נושאת תיק גדול מאוד. "אני כל כך מצטערת מר בראון, פשוט הוספתי את הגימורים," היא חייכה. מייקל הנהן, והאישה פנתה לסשה, "האם תרצי למדוד את זה עכשיו גברת?" היא שאלה בחיוך. סשה הנהנה ונכנסה איתה לחדר ההלבשה. היא בהתה בעצמה במראה באורך מלא, ופיה נפער בהשתאות; היא נראתה כמו כלה מלאכית. השמלה הייתה לבנה טהורה, היא הייתה סטרפלס אבל היו לה שרוולי תחרה שהצטרפו מתחת לזרוע. זה הראה את כל הקימורים שלה ואז מהברך ומטה, זה נראה כמו פרח שזה עתה פרח ונגרר מאחוריה. היא מעולם לא ציפתה ללבוש שמלה כזו בחתונה שלה; היא פנתה מיד לצאת מהחדר; היא לא יכלה לחכות לראות את הבעתו של מייקל. האישה אחזה בידה בדיוק כשהגיעה לדלת "מה את עושה?" היא שאלה. סשה בהתה בה כאילו השתגעה, והאישה צחקה, "לא שמעת על האמרה שאסור לחתן לראות את שמלת הכלה עד היום עצמו? אם תראי לו הכל עכשיו, איך הוא יכול להיות מופתע ביום?" סשה נשכה את שפתיה; היא צדקה, אבל זה קורה רק אם החתן אוהב את הכלה, האיש שם בחוץ אפילו לא היה אכפת לו אם הוא יראה את זה עכשיו או ביום שהיא רצתה לומר אבל החליטה שלא; אין צורך להכניס בלבול למוחה של האישה כי אפילו היא לא הבינה מה קורה. היא הסירה את השמלה ולבשה את סט הבגדים המקורי שלה. היא יצאה מהחדר וראתה הפתעה בעיניו כשראה אותה, אבל הוא מיד הסתיר אותה. האם הוא ציפה לראות אותי בשמלה? היא תהתה, אבל לפני שהיא אפילו יכלה לומר דבר, הוא קם ויצא מהחדר. היא הלכה אחריו ללימוזינה ונכנסה אחריו. הנסיעה חזרה הייתה שקטה כמו כשהם באו. היא הסתכלה החוצה מהחלון, וכשהבחינה שהכביש לא היה הדרך לוילה של משפחת בראון, היא פנתה לתת לו מבט שואל שהוא לא הבחין בו או העמיד פנים שלא. היא רצתה לשאול אבל אמרה לעצמה לשכוח מזה; לאן הוא יכול לקחת אותה? זה לא כאילו הוא הולך להרוג אותי, היא החליטה. דקות לאחר מכן, הלימוזינה עצרה, והיא הסתכלה החוצה מהחלון וראתה את הבית שלה; היא הייתה בהלם. הוא הוריד אותה? אבל מה עם המכונית שלי? היא רצתה לשאול כשהבחינה שהמכונית שלה עוצרת בחנייה. היא הסתכלה על מייקל, אבל הוא לא אמר דבר, מתוך אמונה שהיא יודעת מה לעשות. היא נאנחה והנהנה, "תודה," היא מלמלה כשהנהג פתח לה את הדלת. נחש שזו הסיבה שאמו לקחה ממנה את המפתח שלה, מכירה את בנה טוב מדי. סשה יצאה, ונהג המכונית שלה יצא גם הוא והתקרב אליה; הוא מסר לה את המפתח ונכנס ללימוזינה עם הנהג השני; היא הסתכלה על האיש במושב האחורי דרך החלון אבל לא יכלה להבין את הבעתו מכיוון שהזכוכית הייתה כהה מאוד. היא הרימה את ידה כדי לנפנף לו לשלום, אבל הלימוזינה כבר התחילה לנסוע לפני שהיא יכלה לסיים את הפעולה. היא עמדה שם וצפתה במכונית עוזבת, והקול הקטן הגיע שוב, האם את יכולה לחיות ככה סשה? עדיין לא מאוחר לחזור, את יודעת, אבל היא הניעה את ראשה והניפה את הקול, זה רק עניין של זמן, והיא תשבור אותו, היא חשבה ונכנסה לדירה שלה.