**אנתוני** לא עצמתי עין. אולי שעתיים שינה בסך הכל. בדיוק שתיתי את כוס הקפה השנייה שלי כשראיתי את ג'ייס מתקשר. "נו, הקדמת. איזה צרות הספקת לעשות?" "היי אנת', אין שום צרות. סתם רציתי לוודא שאתה עדיין בא ולא מבריז לי." "אמרתי שאני בא, לא?" "רק לוודא, וחוץ מזה, אני צריך לוודא שהחדר שלך מוכן. מתי הטיסה שלך?" "טוב, אני יכול לקחת את המטוס הפרטי." "יא עשיר אחד." "גם אתה עשיר, ג'ייס." "כן, אני יודע. סתם, אמא עשתה תאונה. דיברתי עם קאלי והחלטתי להתקשר אליך." "מה קרה לה? היא בסדר?" "כן, היא בסדר, אני מניח. יש לה רגל שבורה ועוד כמה פציעות. היא רוצה לראות את קאלי. קאלי אמרה שהיא תבוא, אבל אני יודע שהיא לא תבוא. היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים, והיא אף פעם לא מגיעה." "היא עדיין כועסת עליהם? עברו כבר מה? חמש שנים?" "שש שנים, וכן, היא עדיין די עצבנית. היא לא עונה לשיחות או להודעות שלהם." "לעזאזל, אני נוחת בשלוש." "מספיק טוב, אני אראה אותך כשתנחת." סיימתי את השיחה וישבתי שם. קאלי אף פעם לא חזרה הביתה; ג'ייס סיפר לי הכל על זה. היא הייתה מסורה לאח שלה, והוא אהב אותה. היא לא תבקר הרבה, אני יודע. אני לא חושב שאני יכול להתמודד עם לראות אותה עכשיו. **קאלי** הייתה צהריים כשנחתתי בקונטיקט. כבר התגעגעתי לניו יורק. ברגע שיצאתי החוצה, ראיתי את ג'ייס וחייכתי. הלכתי לעברו. עדיין הייתי קצת כואבת מאמש. "שיט קדוש, את באמת באת." "אמרתי שאני אבוא, לא?" "כן, אבל את תמיד אומרת את זה, ואני תמיד חוזר הביתה משדה התעופה לבד." "אני יודעת. מה שלומה?" "עוד לא ראיתי אותה; אבא התקשר אלי כדי ליידע אותי." "אוקיי, בוא נלך לשם." היו לו כל מיני שאלות בשבילי, וזה היה נורמלי, אז עניתי לו. כשעצרנו מול בית ילדותנו, הוא עדיין היה אותו הדבר. עלינו במדרגות המרפסת ונכנסנו לבית, ושנינו היינו בהלם לגלות את אמא שלי יושבת וצופה בטלוויזיה עם כוס יין ביד. הסתכלתי על ג'ייס. "חשבתי שאמרת שהיא שברה את הרגל ויש לה פציעות אחרות." "זה מה שאבא אמר לי, אמא. מה קורה כאן?" ברגע שהיא ראתה אותי, היא מיהרה אלי וחיבקה אותי. התרחקתי ממנה. "אני מצטערת, מותק, את נראית כל כך יפה. לא ראיתי אותך שנים; את כל כך גדולה. אני מצטערת, אבל לא ענית לשיחות או להודעות שלי וסירבת לפגוש אותנו. זו הייתה הדרך היחידה." התחלתי לצחוק; היא הייתה מטורפת. "בעצם זרקת אותי, ניתקת אותי, הפסקת לשלם את שכר הלימוד שלי, ואמרת לי שאם אני אגשים את החלומות שלי, אני אהיה מתה בשבילך. אף פעם לא התנצלת בפני על כל הדברים הנוראיים שאמרת לי, ואת חושבת שאני פשוט אסלח לך. את יודעת מה, אני סולחת לך, אבל אני לעולם לא אוכל לשכוח את זה. את אמרת בעצמך; הבן שלך מת, וכך גם הבת שלך." לא רציתי להיות שם יותר. השארתי אותה עומדת שם ויצאתי החוצה. ג'ייס היה ממש מאחוריי. "אני מצטער, קאלי. באמת שלא ידעתי. מכיוון שאת כבר כאן, מה דעתך שנחזור למקום שלי ונשתה משהו?" רק הנהנתי. היא הייתה בלתי נתפסת; היא לא הייתה מתנצלת ומצפה ממני לשכוח את כל מה שהיא עשתה ואמרה לי. כשהגענו למקום של אחי, פשוט הלכתי לחדר שהיה לו בשבילי. התקלחתי במהירות, ירדתי למטבח ולקחתי בירה. "לא אכלת ארוחת צהריים? רוצה משהו?" "לא, אני בסדר; חוץ מזה, כמעט שתיים אחר הצהריים." "אה חרא, שכחתי שאני צריך להיות במקום כלשהו בשלוש; את תהיי בסדר לבד, נכון?" "כמובן שאני אהיה. אני אשתה את כל הבירה שלך ואצפה בטלוויזיה, אז כדאי שתקנה עוד בדרך חזרה." "אני אקנה, ותיזהרי." הוא נישק את קודקודי כמו שהוא תמיד עושה ויצא. לקחתי חבילת צ'יפס והלכתי לסלון. **אנתוני** החלטתי לצאת קצת מוקדם יותר, אז לקחתי את המטוס הפרטי. היה קרוב לשתיים וחצי כשנחתתי, אז התקשרתי לג'ייס. "אני כבר כאן. איפה אתה?" "אתה חתיכת חרא בר מזל; אתה יודע את זה שאני כבר כאן. הייתה לי תחושה שתעשה את זה, תופיע מוקדם." התחלתי לצחוק. תמיד יכולתי להירגע ליד ג'ייס, הוא תמיד ידע איך להוציא ממני דברים. יצאתי החוצה וראיתי אותו, נשען על הג'יפ שלו. הייתי גאה בו לעזאזל. הוא דבק בעקרונות שלו ונשר מהקולג' ועשה מה שהוא רצה, והוא הצליח. היו לו חנויות אופניים בעשרה מדינות שונות והוא הסתדר טוב מדי. ידעתי שזה יהיה ככה; בגלל זה השקעתי בעסק שלו והוא השקיע בשלי. היה לנו אותו גובה (1.95 מטר), אותו מבנה גוף, ואותו שיער שחור. ההבדל היחיד היה שיש לו עיניים שחורות ולי היו עיניים כחולות ואגוזיות, וחשבתי שזה מוזר. הלכתי לעברו ותפסתי אותו. "טוב לראות אותך, ג'יי בוי. מה נשמע?" "יותר טוב עכשיו שאתה כאן." "אז בוא נלך. אני צריך בירה ואוכל." "יש לי מספיק בבית." "אני עדיין מחכה שתבקר אותי בניו יורק." "בקרוב." הנסיעה למקום שלו הייתה כמו לחיות מחדש את שנות העשרה שלנו; זה תמיד היה אותו הדבר. צחקנו והתבדחנו על דברים נורמליים. כשעצרנו בשביל הגישה, הטלפון שלו התחיל לצלצל, והוא פשוט ענה לו. "מה זה עכשיו, ג'ימי?" "חכה, הוא לא היה אמור לבוא ביום שני?" "זה נעשה; הוא יכול לאסוף את זה." "פאק. בסדר, אני אהיה שם." הוא הסתכל עלי. "חתיכת חרא היה אמור לבוא ביום שני בשביל האופניים. עכשיו הוא הולך להיות כאן בעוד שעה ורוצה שאני אהיה שם. הדלתות פתוחות; אתה יודע איפה הכל. מצטער." "היי, זה עסקים; חוץ מזה, זה גם הכסף שלי." תפסתי את התיק שלי ויצאתי מהג'יפ. הוא נסע לאחור משביל הגישה, ולפני שהוא עזב, הוא צעק לי. "היי אנת'!" "מה עכשיו, חתיכת חרא?" "שכחתי שקאלי שם בפנים. אל תפחיד אותה. תשמור עליה עד שאחזור, היא עצבנית, אז תיזהר." הוא התחיל לצחוק, ואז נסע. פאק פאק פאק, לעזאזל. היא אף פעם לא באה לכאן. אני לא יכול להתמודד עם לראות אותה עכשיו. לא היה טעם למשוך את זה. כדאי שאני אסיים עם זה. הלכתי בשביל הגישה, פתחתי את הדלת והפלתי את התיק שלי. כשנכנסתי פנימה, עברתי על פני הסלון, שם הטלוויזיה הייתה דלוקה. "ג'ייס, אם זה אתה, אני אצטרך משהו חזק יותר מבירה כדי לגרום לי לשכוח את היום המזוין שהיה לי, ואני רצינית." עמדתי שם אבל לא אמרתי כלום. שש שנים - שש שנים מזוינות - לא ראיתי אותה. "ג'ייס היה צריך ללכת לעבודה, קאלי." היא קמה מיד, אבל המשיכה לפנות לטלוויזיה. "אנת'... אנתוני?" "כן." "אה, אממ, סליחה." משהו נראה מוכר: הקול שלה. "תעצרי שם ותסתובבי." "לא, ואתה לא יכול לגרום לי." "אני רואה שאת עדיין חתיכת מופרעת." היא הסתובבה והסתכלה עלי. "אל תקרא לי שוב מופרעת?" מה לעזאזל?. "את?" הייתי כועס ושמח בו זמנית. "אנתוני, תן לי להסביר." שילבתי ידיים והסתכלתי עליה, מחכה שהיא תסביר. "אני.... טוב, העניין הוא..." "את, מה, קאלי? רק שאלה אחת? ידעת שזה אני?" "כן." "למה?" "לכל הרוחות, אנתוני, אני מאוהבת בך מאז שהייתי בת ארבע עשרה. הנה אמרתי את זה. תמיד רציתי שתהיה הראשון שלי, אז אם אתה כועס וממורמר, אז אני מצטערת, אבל אני לא מצטערת והייתי עושה את זה שוב." הלכתי לעברה ועשיתי משהו שידעתי שאסור לי לעשות, אבל תפסתי אותה, משכתי אותה אלי ונישקתי אותה. ההרגשה הזאת הייתה משהו שתמיד רציתי להרגיש. לדעת שזאת הייתה היא אתמול בלילה פגע בי כמו טון של לבנים מזוינות. אחרי כל השנים האלה, היא חיכתה לי. התרחקתי ממנה והנחתי את הראש שלי על שלה. "אהבתי אותך מאז שהייתי בן שמונה עשרה. לא יכולתי לקבל אותך אז. אני עדיין לא יכול לקבל אותך עכשיו. ג'ייס הולך להרוג אותי." "היית מאוהב בי כל הזמן הזה?" "כן, הייתי." "למה לא אמרת כלום?" "להגיד מה, קאלי, 'היי ג'ייס. אני החבר הכי טוב שלך שמאוהב באחות שלך בת הארבע עשרה' אני בספק אם הוא היה מעריך את זה." היא התרחקה ממני. "שש שנים, אנתוני. היו לך שש שנים למצוא אותי כדי להגיד לי." "למצוא אותך ולהגיד מה קאלי?, היה לך חבר." "כי לא יכולתי לקבל אותך, לעזאזל." "ואתמול בלילה?" "כשלא הבנת שזאת אני, ראיתי את הסיכוי היחיד שלי לקבל את מה שתמיד רציתי. אני מצטערת, אנתוני, אבל אני לא מצטערת." "למה לא אמרת כלום?" "מה הייתי אמורה להגיד? היי, אני האחות של החבר הכי טוב שלך שמאוהבת בך לנצח. אני רוצה שתקח את הבתולים שלי. חוץ מזה, תמיד היית גס רוח כלפי." "זו הייתה הדרך היחידה לשמור על השפיות שלי, קאלי." "זה עבד?". "לא." "בגלל זה הפסקת לבוא, נכון?". "כן, אני אוהב אותך, קאלי. תמיד אהבתי." "אני אוהבת אותך גם, אנתוני." משכתי אותה אלי ולקחתי את הפה שלה. רק המחשבה על אתמול בלילה גרמה לי לרצות אותה. הרמתי אותה והלכתי לספה. היא הייתה יושבת עלי בפישוק, והמכנסיים הקצרים הקטנים שהיו לה על עצמה לא עזרו. "אתמול בלילה זה משהו שאני אנצור לשארית חיי. אבל אני צריך אותך עכשיו." "כן." קרעתי את החלק העליון שלה והתחלתי לנשק את דרכי מטה על השדיים שלה. בשנייה אחת, החזייה שלה הייתה כבויה, וכשלקחתי את אחת הפטמות שלה לפה שלי, היא התחילה לגנוח. "לעזאזל, קאלי, אני צריך לחנוק אותך?" "בבקשה, אנתוני, אני צריכה אותך."