חלק 1 אני יוצאת מהמכונית שלי והולכת לאט לכיוון האחוזה. ידי היו רועדות, והגוף שלי מיוזע. עדיין לא האמנתי שזה נגמר. שאני סוף סוף גרושה ממנו. ההוכחה לכך הייתה כרגע בתיק שלי. באתי לכאן כדי להביא לו את הניירות הסופיים ולאסוף את נוח. בכניסה לבית, אני עוקבת אחר קולות לחישה, אבל נעצרת במסלולי כשאני מתקרבת למטבח. כרגע אני יכולה לשמוע אותם בבירור ומה ששמעתי עטף את נשמתי בקרח. "אני עדיין לא מבין למה אתה לא יכול לגור איתי ואמא?" נוח שואל את אביו. ידיי הרועדות הולכות אל החזה שלי. ליבי נשבר מהעצב בקולו. הייתי עושה הכל בשבילו, אבל הגירושים האלה היו בלתי נמנעים. הנישואים שלנו היו טעות. כל מה שקשור אלינו היה טעות. פשוט לקח לי קצת זמן לראות את האמת. "אתה יודע למה נוח, אמא שלך ואני כבר לא ביחד" קולו רך כשהוא משיב. זה מוזר באמת. שבמהלך הנישואים שלנו הוא מעולם לא דיבר אלי ברכות. זה תמיד היה קר. תמיד שטוח ונטול כל רגש. "אבל למה?" "דברים כאלה פשוט קורים" הוא ממלמל. אני יכולה לדמיין את פניו מזעיפות. כשהוא מנסה לגרום לנוח להבין כדי שהוא לא ישאל יותר שאלות. אבל נוח הוא הבן שלי. סקרנות וחקר הם בדמו. "אתה לא אוהב אותה?" נשימתי נעצרת בשאלה הפשוטה והכנה. אני עושה צעד אחורה ונשענת על הקיר. ליבי דופק בחוזקה, אני מחכה בציפייה לתשובתו. ידעתי את תשובתו. תמיד ידעתי מה היא. כולם מלבד נוח כנראה יודעים את התשובה הארורה הזו. האמת היא שהוא לא אוהב אותי. מעולם לא אהב ומעולם לא יאהב. זה היה ברור כמו יום. בידיעה זו, עדיין רציתי לשמוע את תשובתו. האם הוא יספר לבננו את האמת או ישקר לו? הוא משתעל, כמובן שמתמהמה. "נוח..." "אבא, אתה אוהב את אמא או לא?" נוח שואל שוב, קולו סופי. אני שומעת אותו נאנח בתבוסה. "אני אוהב אותה על שנתנה לי אותך" הוא אומר לבסוף. זה היה פיוס לא תשובה. אני עוצמת את עיני נגד גל הכאב שממלא אותי. אחרי כל הזמן הזה. זה עדיין כואב. אני מרגישה את ליבי נשבר שוב. אני לא יודעת למה חלק קטן ממני קיווה שהתשובה שלו תהיה שונה. הוא מעולם לא אמר לי את שלוש המילים האלה. לא כשהתחתנו ולא כשילדתי את נוח, ולא אחרי בשנים שחלפו או כששכבנו יחד. הוא ריסן את עצמו לאורך כל תקופת הנישואים שלנו. נתתי לו את כולי אבל הוא לא נתן לי שום דבר בתמורה מלבד כאב ושברון לב. היינו נשואים אבל במקום שניים, היינו שלושה בנישואים שלנו. הוא, אני ואהבת חייו. האישה שהוא סירב לשחרר במשך תשע שנים ארוכות. דמעות ממלאות את עיני אבל אני משפשפת אותן. נמאס לי לבכות. נמאס לי לרדוף אחרי גבר שלא רצה אותי. "מישהו אי פעם אמר לך שזה גס רוח להקשיב לשיחות של אנשים אחרים?" קולו העמוק חותך את החלל השקט. מפריע למחשבות שלי בתהליך. אני מיישרת את כתפיי ונכנסת למטבח. שם הוא עומד ליד השיש במטבח. בעלי לשעבר, רואן וודס. עיניו האפורות הלועגות מצמידות אותי למקום. עיני עוברות לבני. הגאווה והשמחה שלי. הדבר הטוב היחיד בחיי. המראה הטוב שלו הוא בהחלט באדיבות אביו. יש לו את השיער החום שלי ואת עיניו האפורות החודרות. "שלום" אני נותנת להם חיוך קטן. "היי אמא" נוח מניח את הסנדוויץ' שאכל חצי ממנו וקופץ מהדלפק. הוא רץ אלי ומחבק את אמצעי. "התגעגעתי אלייך" "גם אני התגעגעתי אלייך, אהובי" אני מנשקת את מצחו לפני שהוא מתרחק ממני וחוזר לאכול. אני עומדת שם במבוכה. זה היה הבית שלי, אבל עכשיו אני מרגישה לא שייכת בו. כאילו אני לא שייכת. באמת, מעולם לא הייתי. ביודעין או שלא ביודעין, הוא בנה את הבית הזה כשהיא בראש שלו. זה היה בית החלומות שלה, הכל עד לרמת ערכת הצבעים. זה היה צריך להיות הסימן הראשון שהוא לא מתכנן לשחרר אותה. שהוא לא יגמול לי על אהבתי אליו. "מה את עושה כאן?" הוא שואל בכעס ובוהה בשעון שלו. "הבטחת שלא תפריעי לזמן שלי עם נוח" "אני יודעת... קיבלתי היום את תעודת הגירושין וחשבתי שאוכל להביא לך את העותק בזמן שאני אוספת את נוח" פניו הופכות קרות כאבן ושפתיו יוצרות קו דק. בכל פעם שהוא מסתכל עלי ככה, חלק ממני נשבר. אהבתי אותו מאז שאני זוכרת את עצמי אבל זה לא אומר לו כלום. שוב ושוב, הוא שבר את ליבי וניפץ את נשמתי. המשכתי לאהוב אותו. מחזיקה מעמד. חושבת שהדברים ישתנו, אבל הם מעולם לא השתנו. כשהתחתנו חשבתי סוף סוף לקבל אהבה. האהבה שאני משתוקקת לה מאז שהייתי ילדה. טעיתי. הנישואים הפכו לסיוט. תמיד נלחמתי עם רוח הרפאים של עברו. רוח הרפאים של ילדה שלעולם לא אוכל להשתוות אליה לא משנה כמה אנסה. אני משפשפת את חזי. מנסה להקל על הכאב שהיה טמון שם. זה לא מועיל. זה עדיין כואב לעזאזל למרות שנפרדנו כבר חודשים. "נוח, אתה יכול לעלות לחדר שלך? אמא שלך ואני צריכים לדון במשהו" רואן אומר דרך שיניים קפוצות, המילה אמא מחליקה מפיו בגועל. הוא מסתכל בינינו לרגע לפני שהוא מהנהן. "לא לריב" הוא מצווה לפני שהוא עוזב. ברגע שהוא מחוץ לטווח שמיעה, רואן חובט באגרופו על הדלפק בכעס. עיניו האפורות קרות כשהוא פונה אלי. "יכולת לשלוח אותם למשרד הארור שלי במקום להפריע לזמן שלי עם בני" המילים עוזבות את שפתיו בנהמה. ידיו קפוצות והוא נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ עלי. "רואן..." אני נאנחת, לא מסוגלת להשלים את המשפט. "לא. לעזאזל לא! הפכת לי את החיים על פיהם לפני תשע שנים, עשית את זה שוב כשביקשת את הגירושים הארורים האלה, האם זו הייתה הדרך שלך לפגוע בי? להפריד אותי מבני כי לא יכולתי לאהוב אותך. חדשות חמות אווה, אני שונא אותך לעזאזל" הוא נושם בכבדות עד שהוא מסיים. המילים הכועסות מתגלגלות מפיו כמו כדורים שנורים ישר לעברי. אני מרגישה אותם חודרים לליבי. כל מילה מנפצת את ליבי השביר ממילא. "א-אני..." מה יש לומר כשהגבר שאת עדיין אוהבת אומר שהוא שונא אותך? "פשוט צאי מהבית הארור שלי... אני אביא את נוח הביתה כשהזמן שלי איתו יסתיים" הוא נובח. אני מניחה את תעודת הגירושין על הדלפק. עמדתי להתנצל כשהטלפון שלי מצלצל. אני מוציאה אותו מהתיק שלי ובודקת את מזהה המתקשר. אמא. רציתי להתעלם מזה אבל היא אף פעם לא מתקשרת אלי אלא אם כן זה משהו חשוב. אני מחליקה את המסך ומקרבת את הטלפון לאוזני. אני נאנחת "אמא..." היא לא נותנת לי הזדמנות לסיים את המשפט שלי. "תגיעי לבית החולים עכשיו! אבא שלך נורה" היא אומרת כמעט בהיסטריה לפני שהיא מנתקת. הטלפון שלי מחליק מידי. אני בהלם. "מה זה?" קולו חודר למוחי. ליבי דופק בחוזקה, אני לא מרימה את עיני כשאני מרימה את הטלפון שלי ועונה לו. "אבא נורה"