אחיזתה של ניילה בידית דלת המכונית התהדקה, קצות אצבעותיה הלבינו. היא נשכה את שפתה והורידה את מבטה, דיברה ברכות. "בסדר, מצטערת על הטרחה, דוד דיימון." ברגע שסגרה את הדלת, המאיבאך השחורה החלה לנסוע. בהתבסס על הגישה הקודמת של דיימון, היא ניחשה שהוא לא חיבב אותה. דיימון היה מרוחק מטבעו, ומפגשיהם המועטים היו רחוקים מלהיות נעימים. זה היה טבעי שהוא לא יחבב אותה. ניילה הסתובבה והלכה לאט לכיוון מתחם הדירות ש