חדר השינה של סברינה היה מבולגן. כשנפתחה הדלת, נראה תיק דאפל גדול שהושאר פתוח. הבגדים היו מפוזרים בצורה מבולגנת בתיק הדאפל ועל המיטה, כאילו היה דוכן בשוק פשפשים. סבסטיאן בחן את זה מקרוב, והבגדים היו זולים להפליא או בלויים כמו סמרטוטים ישנים. כשהחדר במצב כזה, האם ייתכן שסברינה ברחה עם 50,000 דולר שהוא נתן לה? מבטו של סבסטיאן נשאר קר ורגוע. הוא סגר את הדלת, הרים את המפתחות ונסע ישר לבית החולים שבו הייתה אמו. סברינה לא הייתה בבית החולים. סבסטיאן הוציא את הטלפון שלו וחייג למספר של סברינה. הוא כנראה יכול לסבול אותה אם היא תרמה אותו, אבל לרמות את אמו שנשארו לה רק חודשיים לחיות, זה כבר היה מעבר לגבולות שלו! כשיגיע הזמן, גם אם הוא יצטרך לעשות טבח בעיר הדרומית, הוא עדיין יתפוס את סברינה בחזרה. אולם, הטלפון צלצל רק פעם אחת, וסברינה כבר ענתה. הטון שלה היה קצת נרגש. "מר פורד, לא הלכתי היום לדודה גרייס, יש לי כמה עניינים לטפל בהם בחוץ. אני צריכה עוד קצת זמן ואני מיד אחזור!" "איפה את?" שאל סבסטיאן, כשהוא מדחיק את כעסו. "אני... אתר בנייה בפרברים הדרום-מערביים של העיר הדרומית, אני..." לפני שסברינה סיימה את דבריה, סבסטיאן קטע אותה. "תגיעי למסעדת עננילה ליד בית החולים תוך שעתיים. סברינה סקוט! אל תחשבי שאני ארחם עליך בגלל שנתתי לך 50,000 דולר! אני חוזר, במהלך תקופת החוזה שלנו, המשימה הכי גדולה שלך הייתה לשמח את אמא שלי! אחרת..." "מסעדת עננילה, נכון? אני אהיה שם תוך שעתיים!". סברינה מיד ניתקה. היא הייתה באתר בנייה כדי לבדוק את עובי מוטות הזיון וזה היה הקטע האחרון של ההערכה שלה שנערכה על ידי החברה המגייסת. סברינה נשארה ערה עד שלוש לפנות בוקר אתמול בלילה כדי לשרטט את הטיוטות. היא קמה אחרי שעתיים שינה בלבד כדי לבחור את הבגדים שלה, אבל לא משנה כמה היא החליפה, היא לא הצליחה למצוא בגדים הגונים יותר. בסופו של דבר, היא בחרה חצאית עיפרון שחורה שהייתה כמעט 80% בלויות וחולצה לבנה. היא נעלה זוג נעלי עקב חצי גבוהות, ויצאה מוקדם מאוד בבוקר. הכל בגלל שהיא הייתה צריכה ללכת חמישה קילומטרים כדי לתפוס אוטובוס ישיר כדי להשתתף בראיון. כשהיא הגיעה לחברה, המגייס היה מבולבל מהדרך שבה היא התלבשה. "גברת סקוט, האם הגעת כדי להגיש מועמדות לתפקיד המעצבת או מנקה רחובות?" סברינה הסמיקה קצת. היא לא הסבירה, אלא הוציאה ערימה של ציורים מהתיק שלה ומסרה אותם למגייס. "אלה שורטטו ביד, ויש הערות כולל סוג החדר וסוג הפלדה המשמשת לשאת את המשקל. סימנתי את הכל." המגייס היה המום. אחרי רגע, המגייס אמר, "אני חייב לומר, את טובה מאוד." סברינה הייתה נרגשת מאוד. "תודה, תודה רבה!" "אולם, אנחנו עדיין נצטרך להעריך את היכולות שלך בשטח. אם תעברי את ההערכה, אז תועסקי," אמר המגייס. "אין בעיה!" סברינה מיד הלכה אחרי המגייס לאתר הבנייה בפרברים הדרומיים. סברינה בדיוק סיימה את ההערכה בשטח כשסבסטיאן התקשר. היא לא רצתה להתעכב יותר והייתה מודאגת שאולי גרייס תעבור תאונות כלשהן, אז היא ניתקה את הטלפון בחיפזון. כשפנתה להסתובב כדי ללכת, המנהל לואיס, שגייס אותה, פתאום קרא לה. "סברינה, בואי, תעשי לי טובה." סברינה עצרה במקומה ושאלה, "איזו טובה, מנהל לואיס?" "תעזרי להעביר את בלוקי הבטון האלה לצד ההוא," אמר מנהל לואיס באדישות. סברינה פחדה שהיא עלולה לאבד את העבודה שהיא בדיוק מצאה, אז היא הנהנה. "בסדר." הדמות הרזה שנשאה את בלוקי הבטון הלוך ושוב משכה את תשומת ליבו של הגבר בתוך מכונית ספורט בצד הדרך. "הבגדים הכי מרופטים, תספורת קארה קצרה בלי פוני, בלי איפור, ופנים קטנות─ זה אדיש. הבחורה הזאת נראית קרה, יפה, וכמו מישהי שיש לה רמה מטורפת של איפוק עצמי. אני בטוח ב-80% שהיא עדיין בתולה. זאין, אם אני אכניס את הבחורה הזאת למיטה, מה אתה חושב שתהיה התגובה שלה? הניחוש שלי, בהחלט מאוד מטורפת!", אמר נייג'ל קונור לזאין סמית' תוך כדי חיוך שובב. זאין אמר בצורה זועפת, "מאסטר נייג'ל, מספר הבנות שהיו איתך היה כל כך גדול, אתה בכלל מסוגל לשמור על הספירה? הבחורה הזאת נראית כמו בחורה כפרית שמרנית. אם אתה תתעסק איתה, אתה לא מפחד שאתה לא תוכל להיפטר ממנה?" "לא פגשתי אישה שלא יכולתי להיפטר ממנה!" נייג'ל לעג, בזמן שהוא הסתכל על סברינה מזווית העין שלו. מאה בלוקי בטון או יותר לא היו הרבה, אבל מכיוון שסברינה הייתה בהריון ונעלה עקבים, היא לא העזה לשאת יותר מדי בבת אחת. לכן, לקח לה חצי שעה לסיים להעביר אותם. היא לא הייתה עייפה מדי, אבל העקבים שלה כאבו. זמן קצר לאחר מכן, סברינה צלעה לכיוון המדרכה וחיכתה לאוטובוס. היא חיכתה יותר מעשר דקות. כשראתה שעברה שעה, סברינה התחילה להילחץ. ואז, מכונית ספורט אפורה-כסופה עצרה מולה. "גברת, חוזרת לעיר? אני אתן לך טרמפ." סברינה לא ענתה, ולא הסתכלה על הגבר במכונית הספורט. כשמדובר בזרים, לסברינה תמיד הייתה שמירה חזקה נגדם. "אני הבן של הבעלים של חברת פיתוח הנדל"ן הזאת." כשנייג'ל סיים, הוא צעק על מנהל הגיוס במרחק, "לואיס הזקן, בוא הנה!" מנהל לואיס הגיע תוך כדי הנהון וקידה. "מאסטר נייג'ל הצעיר, מה הפקודות שלך?" "זאת עובדת שגויסה לאחרונה, נכון?" שאל נייג'ל. "כן, מאסטר נייג'ל." "קשה לקחת את האוטובוס כאן, וקרה שאני חוזר─ אני אתן לגברת הזאת טרמפ," אמר נייג'ל כשהוא הסתכל על סברינה. "סברינה, תודי מהר למאסטר נייג'ל." מנהל לואיס הזכיר לסברינה. סברינה נשכה את שפתיה ואמרה במבוכה, "תודה." המכונית נסעה ישר לעיר. סברינה לא אמרה מילה. היא רק הסתכלה מהחלון. "הם לוקחים אותך כמעצבת רפאים," אמר נייג'ל פתאום. "מה?" שאלה סברינה. "את יודעת למה לואיס הזקן ביקש ממך להעביר את הבלוקים? זה בגלל שהעבודה שלך דרשה ממך להיות מסוגלת לשרטט טיוטות ולהעביר בלוקים." נייג'ל הסתכל על סברינה דרך מראת הצד כדי לבחון את התגובה שלה. הפנים הקרות והאדישות של סברינה נשארו ללא שינוי. כאילו היא כבר ידעה את אופי העבודה שהיא קיבלה. "את עדיין רוצה את העבודה הזאת?" שאל נייג'ל. "כן." נייג'ל נותר ללא מילים. הוא לא פגש אף אישה שלא ניסתה להתחנף לגחמות שלו בסביבתו, אבל הבחורה הכפרית המרופטת והאדישה הזאת לא טרחה לדבר איתו. נייג'ל לעג בליבו וחשב, 'יום אחד, אני אהפוך אותך לשלי! בין אם תהיי קרה ואדישה, אני אדאג לזה אחר כך!' "גברת, לאן את נוסעת? אני אעשה טובה נוספת ואשלח אותך למקום," שאל נייג'ל. "אה... יש מסעדת עננילה ליד רחוב יוסטון, אתה מכיר אותה?" שאלה סברינה. היא לא ידעה למה סבסטיאן אמר לה ללכת למסעדת עננילה, אבל היא בהחלט שמעה את הכתובת הנכונה. המסעדה לא הייתה מפורסמת, אז נייג'ל לא הכיר אותה. אולם, במכונית הייתה מערכת ניווט. הוא הפעיל את מערכת הניווט, וזה הראה שייקח שעה להגיע למסעדה. סברינה הייתה כל כך לחוצה שכל גופה הזיע. לבסוף, המכונית עצרה, היא יצאה מהמכונית בלי לומר תודה ורצה לכיוון דלת המסעדה. "סברינה! מה את עושה כאן?" שאלה סלין, לבושה בשמלת כלה, וחוסמת את הפתח בכעס.