כששמעה את החדשות, סברינה הרגישה לפתע כאב לב צורב. סבסטיאן וסברינה היו בעל ואישה, אך הם היו כמו זרים. במקרה, האדם שסבסטיאן עמד להתארס איתו היה האויב שלה. כן! האויב שלה! סברינה עדיין לא ידעה את סיבת מותה של אמה. היא רצתה לחקור, אבל לא היה לה אפילו כסף לנסוע הביתה, והיא הייתה בהריון עם ילד. לא היה שום דבר שהיא יכלה לעשות עכשיו. היא יכלה רק לסבול. ג'ייד צעדה במהירות לעבר לינקולן ותפסה את ידו בהתרגשות רבה. "לינקולן, מה שאמרת היה נכון? לסבסטיאן תהיה מסיבת אירוסין עם סלין? לא היו צריכים להיות מפגש בין שני ההורים מכל משפחה קודם? סבא ואבא של סבסטיאן קיבלו את סלין? לא היה להם אכפת שסלין אומצה?" כששמעה את המילה "אומצה" מוזכרת, צערה של סברינה גבר. סלין וסברינה גדלו שתיהן במשפחת לין. סלין אומצה כשהייתה בת שנתיים, ולינקולן וג'ייד מיד התייחסו אליה כמו אל פנינה יקרה. מצד שני, סברינה הפכה לילדת האומנה שלהם מעיירה מרוחקת כשהייתה בת שתים עשרה. במשך שמונה שנים, היא הייתה צריכה להיות תלויה בצדקה של לינקולן וג'ייד וחיה חיים גרועים יותר מכלבים או חזירים. סברינה לא יכלה שלא לקונן. למה לסלין היו חיים כל כך טובים? במצב רוח קודר, היא ניסתה לצאת. "עצרי!" ג'ייד חסמה את דרכה של סברינה. "חצי מיליון!" "על מה את מדברת?" לינקולן הסתכל על ג'ייד בהלם. "גידלנו אותה במשך שמונה שנים. האכלנו והלבשנו אותה, שילמנו על המכללה שלה ונתנו לאמה החולפת טיפול רפואי. חשבת שהכסף הזה נפל מהשמיים?" ג'ייד בהתה בעוז בלינקולן. לינקולן אמר, "ג'ייד! אל תשכחי..." "מה? אל תשכח שהיא סקוט, לא לין!" ג'ייד קטעה את דבריו של לינקולן. לינקולן השתתק לפתע. סברינה הביטה בזוג שלפניה כשהם משחקים שוטר טוב, שוטר רע, היא חשה גועל שאין דומה לו, אך היא עדיין נראתה אדישה כלפי חוץ. "נתתי לכם 50,000 דולר. אם תעזו לחפור את קברה של אמי, אני אדפוק את עצמי למוות מול הדלת שלכם!" אחרי שאמרה זאת, היא עזבה מבלי להסתובב. לינקולן חיכה עד שסברינה עזבה את הדלת, ואז צעק בכעס על ג'ייד, "איך יכולת להיות כל כך אכזרית?" "אתה מרחם עליה?" ג'ייד לעגה. "תן לי לספר לך את זה, לינקולן! אם יום אחד היא תגלה שהגבר שסלין מתחתנת איתו היה הגבר שהיא הצילה על ידי ויתור על תמימותה, אתה לא חושב שהיא תשנא אותך? אם סבסטיאן יגלה על זה, כל המשפחה שלנו תיהרג! חשבת שביקשתי ממנה חצי מיליון דולר כי באמת רציתי את הכסף? אני מכריחה אותה לעזוב את סאות' סיטי." "להכריח אותה לעזוב? לאן יכולה ללכת אדם בודד ואומלל?" שאל לינקולן. "היא יכולה ללכת לאן שהיא רוצה!" ג'ייד השמיעה נחירה קרה. "כל עוד זה לא ישפיע על האושר של סלין היקרה שלנו. לינקולן, סלין גדלה על ידך מאז שהייתה צעירה, הלב שלך לא יכול להיות מוטה לסברינה!" כאשר הוזכרה בתו, סלין, סברינה נשכחה מיד על ידי לינקולן. הוא זייף חיוך והסתכל על ג'ייד. "מותק, תכיני מהר את החליפה והשמלה שנלבש במסיבת האירוסין של סלין. אנחנו לא יכולים להיות רשלנים כשזה מגיע להתלבש לאירוסין של הבת שלנו למשפחת פורד." ג'ייד הייתה קצת נבוכה. "איך זה שאף אחד לא הודיע לנו על האירוסין של סבסטיאן וסלין? אתה בטוח שלא טעית?" "בהחלט לא טועה. סבסטיאן אהב לשמור על פרופיל נמוך, והאישיות שלו קרה מדי. הוא לא ידבר על זה באופן אישי, במיוחד בנוגע להצעה או לאירוסין לסלין. הוא כבר עשה יוצא מן הכלל כדי לבוא באופן אישי לדלת שלנו ולדון בנישואים שלהם לפני כמה ימים. ציפית שהוא ישכור תהלוכה שלמה כדי לאסוף את סלין? בשום פנים ואופן," אמר לינקולן. ג'ייד אמרה, "אז, הם לפחות צריכים ליידע אותנו על הכתובת של המקום למסיבת האירוסין, נכון?" "אני יודע! יש לי את הכתובת. כשיגיע הזמן, נלך בעצמנו. אנחנו לא צריכים להרגיז את סבסטיאן. חכה עד שסלין תתחתן למשפחת פורד ותהיה בהריון עם הילד של סבסטיאן, אז הכל יהיה בסדר כשיגיע הזמן." ג'ייד הנהנה עמוקות. "אתה צודק." בני הזוג ממשפחת לין התרגשו לדון בענייני הלבוש למסיבת האירוסין. מצד שני, סברינה, שזה עתה יצאה מבית משפחת לין, הסתובבה ברחובות. היא הייתה זקוקה בדחיפות לעבודה ולהכנסה עכשיו. ובכל זאת, איפה היא יכולה למצוא עבודה? הטלפון שלה צלצל, היא חשבה שזה בית החולים של גרייס שהתקשר. היא הסתכלה על הטלפון שלה וראתה מספר לא ידוע, אז היא ענתה לשיחה. "שלום? אפשר לדעת עם מי אני מדברת?" "אפשר לדעת אם זאת סברינה סקוט?" שאל האדם בצד השני של הטלפון בנימוס. "כן, אני סברינה סקוט." "קיבלנו את קורות החיים המצוירים שלך, אפשר לדעת אם תוכלי להגיע לראיון מחרתיים?" שאל האדם. מחרתיים? זה היה היום של מסיבת האירוסין של סבסטיאן. סברינה התרגשה כל כך שהיא כמעט בכתה. "כן, אני זמינה, אני זמינה. תודה, תודה על ההזדמנות לראיון, זה נהדר!" אחרי שניתקה, סברינה נסעה באוטובוס לחנות כלי הכתיבה, קנתה כמה עפרונות, מחק, נייר טיוטה, סרגל קנה מידה ועוד. היא רצתה להתאמן בבית. לא היה לה מחשב, אז הכל היה צריך להיעשות ביד. למחרת, סברינה הלכה לבית החולים מוקדם כדי לראות את גרייס ואז חזרה למקום שלה כדי להתחיל לעבוד על הציורים שלה. היא שרטטה עיצובים שונים עד מאוחר בלילה. היא ידעה שלא יהיו לה הרבה הזדמנויות, אז היא חייבת לתפוס את זה כשהזדמנות מגיעה. לא היה לה מקום לנסיגה. כשסבסטיאן חזר בלילה, הוא ראה שהאור בחדר השינה שלה עדיין דולק. אחרי שעה או שעתיים נוספות, הוא יצא מחדר השינה שלו ושם לב שהאור עדיין דולק. הוא הרים את ידו ורצה לדפוק על הדלת כדי לשאול מה היא עושה. אחרי שחשב על זה קצת, הוא הוריד את ידו שוב וחזר למיטה. למחרת, סבסטיאן התעורר מוקדם מאוד. הוא הסכים עם אמו שתהיה לו חתונה קטנה עם סברינה, אפשר לדלג על קבלת פנים, והם יעשו רק את הטקס. הוא רצה לאסוף את אמו עם סברינה, כדי שיוכלו לצאת למלון, ואפשר יהיה לעשות הכנות. עם זאת, הוא חיכה בסלון כשעה ולא ראה את סברינה יוצאת מחדרה. סבסטיאן לא יכול היה שלא לקמט את מצחו. 'האם היא תמיד התעוררה כל כך מאוחר לפני שהלכה לבית החולים לטפל באמו?' 'האישה הזאת באמת עצלה.' אחרי שהוא חיכה עוד שעה, סברינה עדיין לא יצאה מחדר השינה. עיניו של סבסטיאן שידרו צמרמורת קפואה. הוא קם והלך לחדר השינה של סברינה, הרים את רגלו, ובעט באכזריות בדלת. הוא היה המום כשסקר את חדר השינה.