סברינה סקוט יצאה מהכלא לפני רדת החשיכה. היא שוחררה בערבות זמנית מהכלא ליום אחד. כשהיא אוחזת בידה פיסת נייר עם כתובת, היא עלתה על אוטובוס בשער הכלא. היא הגיעה לאחוזה ישנה בחצי הדרך במעלה ההר כשהיה כמעט לילה. השוער הוביל את סברינה לחדר שינה. חדר השינה היה חשוך משחור, והיא הריחה ריח דם סמיך וחריף ברגע שנכנסה. לפני שהספיקה להתרגל לחושך בחדר, זוג זרועות חזקות תפסו אותה והיא נפלה לתוך חיבוקו של גבר. נשימה חמה נשפה ליד אוזנה. "אז, את מה ששלחו לי ליהנות ממנו לפני מותי, ה... נערת ליווי?" 'נערת... ליווי?' דמעותיה של סברינה החלו זולגות על לחייה. לפתע חשה פחד, וקולה רעד. "אתה... עומד למות בקרוב?" "כן! את מצטערת שעשית את העסקה שלי?" הגבר לעג קלות. "אני לא מצטערת," אמרה סברינה בעליבות. לא היה לה מקום לחרטה כי אמה חיכתה שיצילו אותה. למרות שלא יכלה לראות את פניו של הגבר בחושך, היא יכלה להרגיש שהגבר לא נראה כמו מישהו שעומד למות. כעבור כמה שעות, הגבר סוף סוף נרדם. 'האם הוא כבר מת?' לסברינה לא היה זמן לפחד, והיא ברחה במהירות מהאחוזה. באותו זמן, שמי הלילה החלו להוריד גשם כבד. היא רצה בגשם אל מעון לין. הייתה השעה אחת עשרה בלילה והדלת למעון לין הייתה נעולה. עם זאת, סברינה יכלה לשמוע את הרעש השמח בבית כאילו יש משהו ששווה לחגוג. "תפתחו את הדלת! מהר, תפתחו את הדלת ותנו לי את הכסף. אני צריכה ללכת להציל את אמא שלי... תפתחו את הדלת! תפתחו את הדלת!" הדלת עדיין הייתה נעולה. היא הייתה מבולבלת וקצת לא יציבה על רגליה בשלב זה, כי חיכתה לאוטובוס בגשם זמן רב לפני שנאלצה לרוץ למעון לין. עם זאת, היא הייתה צריכה לעודד את עצמה והמשיכה לדפוק חזק על דלת מעון לין. "תפתחו את הדלת! תפתחו את הדלת! מהר תנו לי את הכסף, אני צריכה ללכת להציל את אמא שלי..." 'בום!' הדלת נפתחה מבפנים, ומבטה המיואש של סברינה הבריק לפתע. האדם מאחורי הדלת הסתכל על סברינה בבוז ובגועל. סברינה ידעה שהיא נראית גרוע יותר מקבצנית עכשיו. עם זאת, היא לא יכלה לדאוג לתדמית שלה עכשיו. היא מיהרה למעלה והסתכלה על האדם במבט מתחנן בעיניה. "עשיתי מה שביקשת ממני לעשות, מהר תן לי את הכסף, חיי אמי לא יכולים לחכות יותר, בבקשה..." "אמא שלך מתה, אז את כבר לא צריכה את הכסף." האדם שפתח את הדלת השליך תמונה במסגרת שחורה לגשם, ואז סגר את הדלת ללא רחמים. "מה?" סברינה הייתה המומה כשעמדה ללא ניע בגשם הכבד. זמן רב לאחר מכן, היא השמיעה זעקה חריפה, "אמא..." "אמא... איחרתי, לא? פספסתי את התזמון להציל אותך, לא? אמא שלי מתה... אמא שלי מתה..." סברינה חיבקה את דיוקן ארונה של אמה, התכרבלה בגשם ופטפטה לעצמה. אז היא זחלה למעלה והחלה לדפוק על הדלת כמו משוגעת. "שקרן! עשיתי מה שהבטחתי לך, אבל לא הצלת את אמא שלי, תחזיר לי את אמא שלי! שקרן! כל המשפחה שלך תמות בצורה נוראית... שקרן! שקרן! שקרן! אני מקללת שכל המשפחה שלך תמות מוות נורא!" סברינה התעלפה מבכי רב מדי מחוץ לדלת מעון לין. כשקמה, עברו שלושה ימים, והיא הייתה שוב בכלא. היא נשלחה לאזור הטיפול הרפואי כשהייתה בתרדמת כי היה לה חום גבוה. החום שלה ירד לאחר שלושה ימים, והיא הוחזרה לאזור הכליאה המקורי. כמה אסירות הגיעו והקיפו אותה. "חשבתי שהיא שוחררה ושוחררה לאחר שחרור בערבות, אבל היא נשלחה שוב פנימה רק אחרי שלושה ימים?" "שמעתי שהיא הושאלה כדי שישחקו איתה ללילה." מנהיגת הכנופיה הנשית הבנויה היטב משכה בשיערה של סברינה והשמיעה פרץ של צחוק מרושע. "איזה חיים טובים היו לאישה הזאת! תראו אותי מכה אותה למוות היום!" סברינה אפילו לא מצמצה. שיכו אותה למוות. אם היו מכים אותה למוות, זה יהיה מושלם בשבילה להתאחד עם אמה. כשהנשים החלו להפשיט את בגדיה של סברינה, נשמע קול תקיף מהדלת. "מה אתן עושות?" מנהיגת הכנופיה הנשית מיד העלתה חיוך מזויף. "סברינה הייתה חולה. פשוט דאגנו לה." קצין התיקון לא ענה אלא צעק את קוד הכלא של סברינה. "036, צאי!" סברינה יצאה ושאלה באדישות, "מה עשיתי לא בסדר עכשיו?" "זוכית," אמר קצין התיקון בחוסר הבעה. "מה?" סברינה חשבה שהיא הוזה. רק כשהייתה מחוץ לדלת הכלא הבינה שזה אמיתי. היא בכתה דמעות של שמחה ופטפטה, "אמא! לא יכולתי להציל אותך, אבל את יכולה לסלוח לי? אני אראה אותך עכשיו. איפה קברת אותך...?" "את מיס סקוט?" קול גברי הגיע בקרירות, ואז גבר בחליפה עמד לפני סברינה. ממש מאחורי הגבר, הייתה מכונית שחורה עצורה. סברינה יכלה לראות במעומעם גבר עם משקפי שמש צופה בה מהמכונית. היא הנהנה. "כן, זאת אני. אתה..." הגבר לא ענה אלא הסתובב ודיבר בנימוס אל הגבר במשקפי השמש שישב במכונית. "מאסטר צעיר סבסטיאן, זאת היא." "תביא אותה!" האיש במשקפי השמש הורה. סברינה, שעדיין הייתה מבולבלת, נדחפה למכונית וישבה ליד הגבר במשקפי השמש. היא מיד הרגישה הילה קרה ורצחנית שמגיעה ממנו. סברינה הרגישה שחייה בידיו. "אני סבסטיאן פורד." האיש הציג את עצמו בקרירות. סברינה לא יכלה שלא לרעוד ושאלה בעדינות, "לא זוכיתי... אבל אני הולכת לקבל את גזר הדין שלי, נכון?" "אני לוקח אותך לקבל תעודת נישואין!" סבסטיאן לא רצה אפילו להסתכל עליה עוד פעם. סברינה פתאום חשבה שקולו מוכר. זה נשמע כמו הגבר שמת באותו לילה. עם זאת, האיש מת. "מה אמרת?" היא חשבה שהיא שמעה לא נכון.