נקודת מבט של סלינה שוכבת על הרצפה הקשה בתא שלי, אין לי מושג כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה. אני זוכרת את בן הזוג שלי כורע מולי, ואחר כך כשהבחור הגדול והמגושם זרק אותי על הכתף שלו וסחב אותי לכאן. כשהוא זרק אותי לרצפה, רק הצלחתי לנסות להגן על הראש שלי, אבל זה היה זה. הגוף שלי כבר היה בכאבים עצומים, אז הפגיעה ברצפה לא החמירה את המצב. אני מתחילה להרגיש קור. יש לי רק חולצה עליי וזה הכל. זה מה שהצלחתי ללבוש לפני שהגעתי לקרב. לא הייתי אמורה להיות שם מלכתחילה ועכשיו אני מצטערת שהלכתי לשם! זאת הייתה עוד טעות מטופשת שעשיתי, הוזהרתי לפני שהלכתי לשם אבל עדיין לא יכולתי להתאפק מללכת. אני יודעת שאם אחזור, אני אשמע על זה עד סוף היום. אני נאנחת ומנסה להתהפך על צד שמאל, הכל בגוף שלי כואב. אני רק מקווה שהרעל זאבים יעזוב את המערכת שלי כדי שאוכל להחלים קצת. שוכבת שם, אני מקשיבה לסביבה שלי ושומעת כמה אסירים אחרים, חלקם סובלים וחלקם פשוט שקטים. אני לא בטוחה כמה מהם הולכים לשרוד את הלילה. מנסה לפתוח את העיניים אני מחכה עד שהעיניים שלי יסתגלו לחושך, בלי הזאב שלי החושים שלי לא ממהרים להסתגל. מסתכלת הצידה אני רואה מיטה קומותיים וכנראה שיהיה לי יותר נוח לשכב עליה, אבל אין לי כוח לזוז לשם. יש דלי בפינת התא ואני מניחה שאם אי פעם אצטרך להשתמש בשירותים זה יהיה זה. מנסה לכווץ את האצבעות שלי אני מרגישה שהזרת שלי עדיין מרוסקת ואני רק נאנחת ומניחה את היד למטה. אין טעם לנסות לעשות משהו. כל השנים האלה נמנעתי אפילו מלהתקרב לממלכה שלו, רק כדי למצוא את עצמי כאן בגלל טעות מטופשת, הבטחתי לעצמי ביום שנאלצתי לצאת מהממלכה שלו לעולם לא להסתכל אחורה, לעזוב את המשפחה והחברים שלי מאחור. היום שבו צוו עלי לצאת מהממלכה שלו היה יום ההולדת השמונה עשרה שלי וכשברחתי נאלצתי להשתנות לבד בפעם הראשונה. מעולם לא הספקתי להיפרד מהמשפחה והחברים שלי, פשוט עזבתי בלי מילה. הייתה לי הזדמנות ליצור איתם קשר אחרי זה אבל מעולם לא עשיתי זאת, חלק ממני רוצה ואני מתגעגעת אליהם יותר מכל דבר אחר. אני רק יודעת שאם אעשה זאת אצטרך לתת להם הסבר ואני לא יודעת איך להסביר בלי לספר להם שהוא בן הזוג שלי. למען האמת, אני לא רוצה שהוא ימצא אותי אי פעם ולא יכולתי להסתכן שהוא יקבל רמז עליי. הייתי טובה בלהסתיר את העקבות שלי לאורך השנים ועד עכשיו לא עשיתי טעות. אני לא יודעת אם הוא אפילו ניסה לחפש אותי אבל לא העזתי לקחת סיכונים. לאורך השנים חשבתי לדחות אותו אבל אני כבר יודעת שהוא לא יסכים לזה, מכיוון שאני בת הזוג השנייה שלו, זה כנראה יחליש אותו עד כדי כך שהוא ימות ואם הוא ימצא אותי אני בהחלט אהיה כלואה בתא למשך שארית חיי. אני נאנחת ומנסה להרים את הרגליים שלי לחזה, אני רק צריכה שהרעל זאבים יצא מהמערכת שלי ויהיה לי סיכוי טוב לברוח מהמקום הזה! לפני שהוא יגלה שאני כאן בתא שלו. צמרמורת עוברת בגופי רק במחשבה על מה שהוא יעשה אם הוא ימצא אותי כאן. שומעת את הדלת למטה לתאים נפתחת וכמה גברים יורדים במדרגות בצעדים כבדים, אני יכולה רק לנחש שהם כאן כדי לבדוק את האסירים. מתגלגלת חזרה לאט לגב שלי, אני עוצמת את העיניים ומנסה ליישר את הנשימה שלי, בתקווה שהם רק יציצו פנימה ויעזבו אותי בשקט. שומעת אותם מתקרבים ועוברים דרך כל תא, הם עוצרים מאחורי שלי ופותחים את הדלת. אחד מהם נכנס ועוצר ליד הגוף שלי על הרצפה! מרגישה איך האדם מתחיל להכות ברגל שלי אני רק שוכבת שם ושומרת על הנשימה והלב שלי דוממים. אני לא מאוימת מהם ובעוד כמה שעות אני מקווה להחלים. "עדיין בחיים!" אומר הקול לידי ועוד זוג רגליים נכנס. "קיאן צודק! משהו שונה איתה, אין לה שום ריח" שומעת את שניהם דנים בריח שלי אני צריכה למנוע מעצמי להזיז שריר בו זמנית אני חוששת מהזעם שלו אם הוא עולה עליי. "בואו נחכה כמה שעות, הוא רצה לראות אם היא תשרוד את הלילה!" אחד מהם אומר לשני לפני שהם מתחילים ללכת בחזרה מהתא שלי. שומעת אותם סוגרים את הדלת ונועלים אותה אני לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את העיניים שלי שוב. זה הולך להיות לילה ארוך כאן למטה, רק מחכה בחרדה להחלים לפני שקיאן יורד ומוצא אותי. אני שומעת את הגברים מסתובבים בכל תא ואני שומעת אותם אומרים שלפחות שני אסירים מתו. אני לא מופתעת מכמות הרעל זאבים שהם נתנו לנו ואני מניחה שכולם נחקרו באופן דומה למה שאני עברתי. אני מרגישה מותשת ואני יודעת שאם אקבל קצת שינה זה יעזור לי להחלים, אני הולכת להזדקק לכל הכוח שלי מחר אם יהיה לי סיכוי לברוח מהמקום הזה.