'ביפ' 'ביפ' 'ביפ' 'ביפ' 'ביפ' אוזניי התעוררו לצליל מעצבן מסוים כשנאבקתי לפקוח את עיניי. לקח כמה דקות עד שעיניי הסתגלו לסביבתי, והייתי מבולבלת בהתחלה, לגבי היכן אני נמצאת. בהדרגה, זיכרונותיי חזרו והתחלתי לאט לאט להיזכר היכן אני נמצאת, ומדוע אני מרגישה חלשה וחוסר תחושה. כמעט מיד, אחות נכנסה, ראתה אותי ועיניה אורו מיד כאילו לא ציפתה שאני אהיה ערה. היא ניגשה לצידי ובדקה אותי לאיתור סימנים חריגים. "שלום, איך את מרגישה?" היא שאלה בעדינות. ניסיתי לדבר אבל כל מה שיצא היה חרחור. היא מיהרה לצאת מיד וחזרה שניות לאחר מכן עם כוס מים. סיימתי בשקיקה את הכוס, והבנתי כמה צמאה הייתי. ניקיתי את גרוני וניסיתי שוב. "אני בסדר, מה קרה לי?" שאלתי, בקול נמוך וצרוד. "כמעט חשבנו שאיבדנו אותך," היא אמרה. "חכי רגע, אני צריכה ליידע את הרופא שאת סוף סוף ערה". היא ענתה ועזבה בחיפזון. כמעט מיד, הרופא נכנס ורץ לצידי. הוא ערך כמה בדיקות לפני שדיבר איתי סוף סוף. "איך את מרגישה?" הוא שאל, צופה בי מקרוב. "אני מרגישה חלשה וחוסר תחושה". השבתי, ונשמעתי קצת יותר טוב. "מה קרה?" שאלתי. "אחרי הניתוח, סירבת להתעורר. ניסינו שיטות שונות להחזיר אותך אבל סירבת להגיב. היית בתרדמת במשך 3 חודשים וחשבנו שאבדנו אותך". הוא הודיע לי. "3 חודשים" חזרתי, מנסה לחבר את הנקודות כי הרגשתי שהזיכרונות שלי מעורפלים. אחרי כמה שניות, זה סוף סוף נקלט. "ליאם" אמרתי, מסתכלת סביבי. "איפה ליאם, מה שלומו?" שאלתי את הרופא. "אה, הוא בסדר, ההשתלה הצליחה והוא שוחרר כבר מזמן, לפני כחודשיים". הוא הודיע לי. נאנחתי בהקלה, שמחה שהוא בסדר. "מתי הוא בא לבקר אותי?" שאלתי, מתרגשת. "אממ..." אמר הרופא, מגרד בראשו. "מתי הוא בא?" חזרתי, הפעם נעשיתי עצבנית. "הוא לא בא יקירתי, הוא לא דרך כאן מאז ששוחרר". "מה!" צעקתי, וגרמתי לי לכאב חד בבטני. לרגע, לא יכולתי לנשום. "היי, קחי את זה בקלות, לא החלמת בכלל". הוא אמר ומיהר לצידי. "אני לא מבינה אדוני, בבקשה תגיד לי מתי החבר שלי בא לבקר אותי". אמרתי, כשדמעות חמות זולגות על לחיי. "הוא לא חוזר יקירתי, שמעתי שההורים שלו הטיסו אותו מחוץ למחוז מיד לאחר ששוחרר". הוסיף הרופא. "זה לא נכון!" הצלחתי לצעוק שוב, וגרמתי לי לעוד כאב חד בבטני. "את חייבת להפסיק לצעוק, את רק פוגעת בעצמך". הוא ניסה לנחם אותי. לא היה לי אכפת, רק רציתי לראות את החבר שלי שבגללו אושפזתי. שום כאב לא יכול היה להגיע לזה שבלבי, אפילו לא הכואב בבטני. כשבכיתי, לא יכולתי לראות כלום, רק את פניו והתחננתי אליו שיבוא לראות אותי, כדי שאדע שהגילוי המר הזה הוא אולי מתיחה. "אהמ, זה לא הכל גברת" אמר הרופא, מנקה את גרונו. "כל החשבונות ישולמו על ידך, גם החשבון שלך שהצטבר במהלך שלושת החודשים בהם היית מחוסרת הכרה, החשבון של ליאם מהיום שאושפז ועד היום ששוחרר והחשבון עבור השתלת הכליה. נאמר לי שהסכמת לשלם את זה, עם החתימה שלך כסימן להסכמה. ראשי צלצל רק עם אזכור שמו. "על אילו חשבונות וחתימות אתה מדבר?" הצלחתי לשאול. "כל החשבונות והחתימה שלך שימשו לחתימה על ההסכם שאת הולכת לשלם עבור הכל". הוסיף הרופא. "אאה..." נאנחתי, כשהרגשתי לאט לאט שאני מאבדת את הכרתי. "אוי לא!" שמעתי את הרופא צועק. "אחות!" הוא צעק שוב. חייכתי, כמעט לא הרגשתי כאב. לא כאב לב, לא כאב בטן, רק אושר. 'ביפ' 'ביפ' 'ביפ' 'ביפ' 'ביפ' התעוררתי בנהמה לצליל המעצבן, פותחת לאט לאט את עיניי. הבטתי סביבי והייתי לבד ועדיין במיטת בית החולים. ניסיתי להתיישב אבל נפלתי חזרה בנסיגה. הראש שלי כואב והרגשתי כאילו דרסה אותי משאית. די מהר, אחות נכנסה ופטרה "סוף סוף, את ערה" ערכה כמה בדיקות ושאלה אותי אם אני צריכה משהו אבל לא טרחתי לשאול אותה שום דבר. אחרי זמן מה, היא עזבה. הרגשתי את ראשי מסתובב כשנזכרתי במידע שנפרק עלי, לפני שהתעלפתי. עדיין תחת השפעת התרופות, נסחפתי שוב לאט לאט. * עברו שלושה ימים מאז שהתעוררתי סוף סוף ועדיין רציתי שלא הייתי מתעוררת. על השולחן הקטן ליד מיטתי, כתוב על פיסת נייר, הייתה רשימה של כל החשבונות שהצטברו במשך החודשים, גם שלי וגם שלו, עם החתימה שלי בתחתית הטוענת לשלם את כל החשבונות הנותרים. לא הופתעתי מהחתימה כי ליאם יודע עלי הכל, עד לחתימה שלי וסיכות העסקה שלי. אי אפשר להאשים אותי, תארו לעצמכם לצאת עם מישהו במשך שלוש שנים ולחשוב שהם ה'נצח זה העסקה' שלכם. ממש שיתפתי איתו הכל. צחקקתי במרירות כשנזכרתי שהוא רוקן גם את חשבונות הבנק שלי. צחקקתי שוב כשסקרתי את הנייר שהיה שם כאילו ללעוג לי. לא רק שהייתי ענייה, כרגע חייבים לי 30,000 דולר ולא אשוחרר עד שהוא ישולם. הדבר הכואב הוא שהחשבונות המשיכו להצטבר, ככל שנשארתי יותר. יכולתי להחליט להתקשר להורים שלי אבל לא דיברנו שנים וידעתי בוודאות שאין להם סכום כזה. ביום הרביעי, הגעתי עם תוכנית. אני הולכת לברוח מבית החולים בלילה. יכולתי ללכת עכשיו, אם כי לא מהר מאוד אבל לא הייתי צריכה עזרה. תכננתי הכל וחיכיתי בסבלנות ללילה. כשסוף סוף הגיע הלילה, עזבתי בשקט את מיטתי והתחלתי את בריחתי. הייתי מעדיפה את זה יותר, אם היו לי בגדים להחלפה אבל חלוק בית החולים הזה יספיק. סרקתי בזהירות את המסדרון לפני שיצאתי. התוכנית שלי הייתה פשוטה. ללכת בביטחון כאילו אני סתם יוצאת לטיול ואז לפנות לצד הבניין ולצאת בטיפוס על הגדר. זה גבוה אבל אני יכולה לעשות את זה. כשסוף סוף הגעתי לצד הבניין שבו אף אחד לא היה, התחלתי לטפס. התחלתי לטפס בזהירות ובחוזקה כי חיי היו תלויים בזה. ידיי ורגלי רעדו כשהתקדמתי אבל לא היה לי אכפת. חייכתי כשהייתי כמעט באמצע, כבר יכולתי לטעום חופש. "מה את חושבת שאת עושה?" שמעתי קול תקיף אומר.