נקודת מבטו של איוון "ארוסתך הייתה מעורבת בתאונה, וזה נורא." ניתקתי את השיחה ובהיתי בחלל. לא האמנתי שזה קורה לי דווקא עכשיו, בתוך הסיטואציה המבולגנת הזו. "תומאס!" קראתי לנהג שלי. "כן אדוני," בחור צעיר נכנס במהירות למשרד שלי. "תכין את המכונית, אנחנו נוסעים לבית החולים," עניתי. "בסדר אדוני," הוא ענה ויצא. כעבור דקות, ישבתי במושב הנוסע בזמן שתומאס נהג ליעד שלנו. אנחתי בפעם המאה ושיפשפתי את הפנים. איך זה יכול לקרות? שאלתי את עצמי שוב. הייתי אמור להתחתן בסוף השבוע הזה, והארוסה שלי זה עתה הייתה מעורבת בתאונה. הכל כבר היה מתוכנן, הכל היה מושלם. זה היה שידוך. הייתי צריך כלה לשנה אחת לצורך עסקים, והיא הייתה צריכה את הכסף. כבר רימינו את כולם וגרמנו להם להאמין שאנחנו מאוהבים. נאנחתי שוב כשחשבתי על כמות המניות שאני עומד להפסיד אם לא אתחתן בסוף השבוע הזה. הנסיעה לבית החולים הייתה די רחוקה, אז הגענו לבית החולים בלילה. כשחנינו, יצאתי מיד ונכנסתי פנימה. ניגשתי לדלפק הקבלה ונאמר לי שהם עורכים כעת סדרה של בדיקות וטיפולים. ניסיתי לשבת אבל הייתי חסר מנוחה, אז פשוט הסתובבתי, מחכה לחדשות. אחרי כמה דקות, הרופא יצא וניגשתי אליו. "הארוסה שלי הובאה לכאן לפני זמן מה," אמרתי, בלי להתעכב על נימוסים. "אה, כן, הפקידה כבר אמרה לי שאתה מחכה," הוא אמר. "אז מה העדכון?" שאלתי בעצבנות. "התאונה הייתה די קטלנית והיא ספגה כמה פציעות," הוא אמר. כמה פציעות זה לא כל כך נורא, חשבתי בשמחה. "אבל היא חטפה מכה חזקה בראש וסבלה מזעזוע מוח. היא גם בתרדמת," הוא הוסיף בעצב. "שיט," אמרתי, משפשף את עיני. "אתה רוצה לראות אותה?" הוא שאל בחביבות. "בטח," עניתי, הולך אחריו. הגענו לחדר שבו היא אושפזה והרגשתי ממש מצטער בשבילה. היו לה כמה פציעות על הפנים והזרועות, אבל מלבד זאת, היית חושב שהיא סתם מנמנמת. הנהג שלי נכנס ומסר לי את הטלפון העסקי שלי, וציין שיש צורך בתשומת ליבי. ביקשתי את סליחתו ויצאתי החוצה. כשסיימתי עם השיחה, החלטתי להישאר קצת בחוץ, כדי לאסוף את מחשבותיי. לא ממש הכרתי את הוריה של הארוסה שלי, אז רשמתי לעצמי לקרוא לחברה הכי טובה שלה וליידע אותה מה קרה. הלכתי לצד הבניין ונשענתי על הקיר, בוהה בחושך. תוך דקה, הבחנתי בתנועה על הגדר, כאילו מישהו מטפס עליה. התקרבתי והסתכלתי טוב יותר. ראיתי שזו ילדה, לבושה בחלוק בית חולים. עלה בדעתי שהיא אולי מנסה לברוח משטח בית החולים ותהיתי למה. "מה את חושבת שאת עושה?" קראתי. הדמות עצרה לשבריר שנייה והמשיכה במהירות, כאילו מנסה להפוך את הבריחה שלה למהירה יותר. הדלקתי את הפנס של הטלפון שלי והצבעתי עליה כדי להסתכל טוב יותר. היא לא טרחה לעצור, אפילו לא להסתכל עלי. במקום זאת, המהירות והנחישות שלה גברו וכמעט צחקתי, כשראיתי את רגליה רועדות. "גברת, אני אצטרך לבקש ממך לרדת," הצהרתי. "מה אתה רוצה?" היא אמרה, ונשמעה מתוסכלת. "אני רוצה שתירדי מיד. ברור שאת מנסה לברוח ואני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולראות אותך," אמרתי. "אם את לא יורדת מיד, אני אצטרך לקרוא לאבטחה," הוספתי, כשראיתי שהיא לא מוכנה לוותר. "בבקשה, רק תעזוב אותי," היא אמרה, קולה נשבר. "אני לא הולך לשאול אותך שוב. אם תזוזי הלאה, אני מתקשר לאבטחה," אמרתי, באופן עובדתי. לאט לאט, היא התחילה לרדת ולא יכולתי שלא לשים לב עד כמה היא נראית חלשה ושברירית. תהיתי אם היא הייתה מסוגלת לטפס על הגדר בכלל. כשסוף סוף נחתה, ראיתי שהיא כבר בדמעות. היא התיישבה על הרצפה בעליבות ובכתה את ליבה. לא ידעתי למה, אבל פתאום הרגשתי אשמה. הדפתי את התחושה המוזרה והפניתי את האור לפניה וכמעט הפלתי את הטלפון שלי. לרגע, לא אמרתי דבר, רק המשכתי לבהות בגברת הצעירה הזו. אם לא הייתי רואה את הארוסה שלי לפני דקות ספורות שוכבת מחוסרת הכרה בתוך בית החולים, הייתי חושב מיד שהיא זו שבוכה עכשיו את עיניה. "מי את?" שאלתי את הנערה, מסתכל סביבי כדי לוודא שאני לא הוזה. "אני צריכה להיות זו ששואלת אותך, מאחר שתפסת אותי והרסת את תוכנית הבריחה שלי," היא בכתה. "עכשיו שתפסת אותי, למה אתה מבזבז זמן ולא מוסר אותי לאבטחה?" היא המשיכה. "ובכן, אני גם לא יודע," אמרתי. "למה את מנסה לברוח?" שאלתי, עדיין תוהה מדוע היא נראית בדיוק כמו הארוסה שלי. הן היו זהות, ההבדל הבולט היחיד היה הקול שלהן. הקול של הילדה הזו היה רגוע יותר. "אין לי כסף לשלם את החשבונות שלי, אז חשבתי שאני יכולה לברוח," היא אמרה, עדיין בוכה. "מה עם המשפחה שלך?" שאלתי. "משפחה," היא חזרה, צוחקת בחולשה. "אושפזתי כי תרמתי כליה לחבר שלי שחשבתי שאוהב אותי. לצערי, אחרי הניתוח, נכנסתי לתרדמת. כשקמתי, פגשתי את הוריו שהטיסו אותו מחוץ למחוז וכל החשבונות הונחו על שמי. הוא גם רוקן את הבנק שלי אז אני ענייה. ההורים שלי גם לא יכולים לעזור לי כי אני חייבת לבית החולים 30,000 דולר," היא סיימה בגיהוק. "ובכן, מצטער על כך ומצטער שהרסתי את הבריחה שלך. לא יכולתי פשוט לתת לך לעזוב, מי יודע אם רצחת מישהו וניסית לברוח," אמרתי, מנסה לנחם אותה. "למה אתה כאן?" היא שאלה. "הארוסה שלי הייתה מעורבת בתאונה מוקדם יותר היום והיא הובאה לכאן. היינו אמורים להתחתן בסוף השבוע הזה אבל היא בתרדמת," עניתי, עדיין בוהה בפניה. עד עכשיו, הדמעות שלה הצטמצמו לגיהוקים אז הצעתי לה את זרועי כי היא עדיין ישבה על הרצפה. היא לקחה את זרועי וקמה לאט, מנערת את הלכלוך מהחלוק הגדול באופן מגוחך. נזכרתי איפה אני ואיפה הייתי אמור להיות, אז עשיתי צעד אחורה ועם עוד "מצטער שהרסתי את הבריחה שלך" הסתובבתי והתחלתי ללכת חזרה לבית החולים, כבר מרגיש כאב ראש. פתאום עצרתי במסלולי ורצתי חזרה למקום שבו היא עדיין עמדה. "התנשאי לי? אני אסלק את כל החובות שלך כל עוד תסכימי להיות הכלה שלי לשנה."