דקות לאחר מכן, תומאס הסיע אותנו לחנות שבה הייתי אמורה לבדוק את שמלת הכלה. לפני שעזבנו, אוון נתן לי את כרטיס הביקור שלו, ואמר שאני צריכה לקחת כל מה שאני צריכה, וציין שהוא עסוק מדי כדי ללכת איתנו, אז הוא ביקש מהמזכירה שלו ללוות אותי. הנסיעה הייתה שקטה, כשהראש שלי הוצף במחשבות רבות. אף על פי שהייתי שקועה במחשבות, לא יכולתי לפספס את המבטים החטופים שהמזכירה זרקה לעברי כל הזמן. 'היא בטח תוהה מה הבוס שלה עושה איתי', חשבתי וצחקתי בראשי. כעבור זמן מה, עצרנו בבניין ענק. הוא כיבה את המנוע וכולנו יצאנו וצעדנו לעבר הבניין. עיניי התרחבו למראה השם שהוצג בגאווה בראש הבניין. ראיתי את המקום הזה רק באינטרנט, כי זה לא מקום שכל אחד יכול להיכנס אליו. המאבטח העניק לנו חיוך חם כשחלפנו על פניו ופנינו לדלת. כשנכנסנו פנימה, עיניי התרחבו עוד יותר למראה הפנים של הבניין הענק. הוא שידר יוקרה. עיצובים שונים של בגדים ותלבושות שונות הוצגו באלגנטיות בכל מקום, וכולם נראו עוצרי נשימה. כמעט מיד, אישה יפה צעדה לעברנו, כשהיא עוטה חיוך מקצועי. היא הייתה בלונדינית, עם עיניים כחולות תוססות ופנים יפות. התלבושת שלה התאימה לה כל כך, והדגישה את קימוריה המפתים. כשהיא הגיעה אלינו, היא בירכה אותנו, והציגה את מערכת השיניים המושלמת שלה. היא זיהתה מיד את תומאס והפנתה אותנו לאזור פרטי יותר. היא הובילה אותנו לחדר גדול מאוד, שבו הוצגו צבעים, גוונים, סגנונות ומרקמים שונים של שמלות כלה. לרגע עמדתי דוממת, מסונוורת מהמראה היפהפה שלפניי. "שמלת הכלה מוכנה, בואו אחרי," היא אמרה, והפנתה אותנו לפינה של החדר. "וואו," אמרתי, למראה השמלה המהפנטת שהיא הובילה אותנו אליה. זה היה כל מה שאי פעם דמיינתי ואפילו יותר. לשבריר שנייה, תהיתי כמה נפלא זה היה מרגיש אם הייתי מתחתנת עם אהבת חיי. הדפתי את המחשבה הזו כנגעתי בעדינות בשמלה. "את רוצה למדוד אותה?" שאלה הגברת היפה. "כן," נשמתי, עדיין מהופנטת. היא חייכה, קראה למישהו להביא את השמלה והובלתי לחדר ההלבשה. היא עזרה לי להיכנס לשמלה, והניחה אותה בזהירות במקום, והיא התאימה לי בצורה מושלמת כאילו היא נוצרה בדיוק בשבילי. "זה מתאים לי כל כך טוב," אמרתי, בודקת את עצמי במראה וצופה איך זה תפס את האור והבריק. נראיתי מושלמת. "כן גברתי, דאגנו לקבל את המידות הנכונות ביום השני שבו הגעת," היא אמרה, וחייכה. "איזה יום?" שאלתי, מבולבלת. "באת לפני שבועיים עם מר אוון כדי לקבל את המידות שלך, את זוכרת?" היא אמרה, נראיתי מבולבלת לרגע ואז זה נקלט! זו בטח הייתה הכלה התרדמת של אוון. אמרו לי שאני דומה לה, למרות שלא ראיתי אותה בעצמי. "אה," אמרתי, וחייכתי. אחרי שהערצתי את עצמי במראה, הגברת ביקשה ממני ללכת ולהראות לאחרים אז יצאנו החוצה. כשצעדנו לעברם, הופתעתי לראות את אוון שם. "וואו," אמרה המזכירה שלו, כשראתה אותי. החדר השתתק לפתע כשכל העיניים היו נשואות אליי והורדתי מבט במודע כשאנחנו עומדים מולם. "את נראית טוב," שמעתי את אוון אומר, מכחכח בגרונו ומסתכל בטלפון שלו. "תודה," אמרתי, מסתכלת עליו. אחרי זה, חזרנו לחדר ההלבשה והחלפתי חזרה לבגדים שלי בזמן שהם ארזו את השמלה. כשסיימתי, חזרתי לאחרים כשחיכינו שיסיימו לארוז אותה. "לא ציפיתי לראות אותך כאן," אמרתי לאוון, מנסה להתחיל שיחה. "כן, נקראתי לבוא לאסוף את החליפה שלי, שכחתי בהתחלה שהזמנתי גם חליפה לחתונה מהם," הוא ענה. אחרי כמה דקות, החליפה שלו הובאה אז הוא הלך לחדר ההלבשה כדי למדוד אותה. כשאר יצא החוצה, עיניי כמעט והתרחבו כשבדקתי אותו. 'לעזאזל', חשבתי לעצמי. הוא נראה כל כך טוב. יכולתי לראות את המזכירה שלו והגברת היפה מאכילות את עיניהן בתאווה והן לא טרחו להסתיר את זה. לא יכולתי להאשים אותן, גם אני עשיתי את אותו הדבר. "אתה נראה טוב," אמרתי, כששררה דממה כשכולם המשיכו לבהות בו. "אני יודע," הוא ענה בביטחון ולא יכולתי שלא לגלגל עיניים. "זה מתאים לך בצורה מושלמת, כמו עור שני," אמרה הגברת היפה, משפשפת את זרועו אבל עושה את זה בצורה שנראה שהיא רק מסדרת את החליפה שלו. "בסדר, בואו נצא מפה," הוא אמר, לא מייחס לה חשיבות וחוזר לחדר ההלבשה. כעבור זמן מה, המכונית הייתה בתנועה שוב כשנסענו החוצה, עם הדברים שלנו בתא המטען. אוון נהג בעצמו, אז הוא נסע חזרה למשרד שלו, וביקש מאיתנו ללכת לקניות ולקבל כל מה שאני צריכה. הנסיעה הייתה שקטה ואף אחד לא טרח להתחיל שיחה או להפעיל קצת מוזיקה. "מה השם שלך?" שאלתי את המזכירה, מנסה להכיר אותה. "ביאטריס," היא ענתה, מקלידה בטלפון שלה. "אני אמה," הצעתי. "אני יודעת," הייתה התשובה הקצרה שלה. נראה שהיא לא רוצה לדבר, אז הנחתי לה להיות. פשוט היה לי משעמם, זה הכל. ממש בקרוב, הגענו לקניון ענק אחר וצעדנו פנימה. הובלנו למחלקת הבגדים אבל תומאס לא הלך איתנו, הוא עמד בחוץ, צופה בכל מקום מקרוב והייתה לי מחשבה שנייה שהוא לא רק נהג. בדקתי כמה חולצות טי ומכנסיים קצרים עם כמה שמלות כי האמת היא שארון הבגדים שלי היה כמעט ריק, כפי שנראה שליאם עשה צדק גם להם. למרות שלא רציתי לגרום לזה להיראות כאילו אני כלבה חמדנית שמנסה לנצל את הכסף של אוון, הייתי צריכה בגדים נואשות והכסף שלי עדיין לא הועבר. "וואו, אלה יקרים," התלוננתי, כשראיתי את התוויות. התחלתי להחזיר כמה כשביאטריס הסתכלה עליי במבט נגעל ואמרה "זה לא יקר והאיכות שלהם היא מהשורה הראשונה," היא אמרה, בביטול. "חוץ מזה, זה לא הכסף שלך," היא הוסיפה. "אני יודעת שזה לא הכסף שלי, אני רק אומרת שזה יקר," ניסיתי להצדיק את עצמי. אחרי זמן מה, הידיים שלנו היו עמוסות כשצעדנו לנקודת הביקורת במכירות. ביאטריס למעשה בחרה כמעט כל מה שהיא הרגישה שיראה עליי טוב וכל התלונות שלי נפלו על אוזניים ערלות. היא גם בחרה כמה לעצמה. התשובה שלה לתלונות שלי הייתה שזה לא הכסף שלי ובנוסף אני מתחתנת עם מיליארדר אז אני צריכה להיות מוכנה לבזבז בראוותנות. אני לא מהסוג הזה לבזבז את הכסף של מישהו בראוותנות, בטח שלא איזה בחור שאני בקושי מכירה. אני הולכת לקבל תשלום וזה מספיק לי. אחרי הצ'ק אאוט, תומאס עזר לנו לקחת את התיקים הרבים למכונית ונסענו. "התחנה הבאה היא הבית שלך," הודיע לי תומאס. "אוקיי," עניתי, ונזכרתי שאני עוברת לגור עם אוון היום. נתתי לו כמה הוראות נסיעה ואחרי זמן מה, עצרנו ליד הבית שלי. "אני לא אהיה הרבה זמן, אין הרבה מה לארוז," אמרתי לתומאס כשעזבתי את המכונית וצעדתי לבית שלי. "בסדר, תודיעי לי כשאת מסיימת, כדי שאוכל לעזור לך לסחוב את הדברים שלך," הוא קרא בחזרה. כשנכנסתי פנימה, התחלתי לארוז את הדברים החיוניים שלי, כי לא היה הרבה מה לארוז. פתאום הבנתי שהבית שלי כמעט ריק. לא ממש שמתי לב לכלום מאז שחזרתי מבית החולים כי בקושי הצלחתי לחשוב ישר. נענעתי בראשי בעצב כששמתי לב לכל הדברים החסרים בבית שלי. ליאם לא רק לקח לי את הכליה, הוא רוקן את החשבון שלי ושדד גם את הבית שלי. אחרי שארזתי את המעט שנותר, הסתכלתי סביבי בפעם האחרונה ויצאתי החוצה, עם התיק שלי מאחוריי. לא היו לי הרבה דברים איתי, רק הבגדים הנותרים שלי ודברים שהשתמשתי בהם באופן קבוע. כשנעלתי את הדלת וצעדתי לעברם, תומאס הסתכל עליי בשעשוע. "זה הכל?" הוא שאל. "כן, אין לי הרבה דברים," עניתי, כשהוא אסף את התיק שלי ועזר לי להכניס אותו למכונית. כשסיימנו, נסענו, לכיוון הבית החדש שלי.