הנהג יצא מהמכונית ופתח את דלת הנוסע שלידו. קמרון מעולם לא ישב באותו טור עם אף אחד. מי שזה לא יהיה תמיד היה צריך לשבת מקדימה. אליאנה בדיוק עמדה להיכנס כשקמרון, שישב מאחור, דחף את הדלת שלו ואמר בקול נמוך, "שבי מאחור." אליאנה קפאה לרגע. הנהג, נבהל, בהה בקמרון בעיניים פעורות ושאל, "מר רייט, זה בסדר?" קמרון לא הסתכל על הנהג. המבט שלו נשאר על אליאנה. "שבי כאן," הוא חזר. "אה, בסדר." אליאנה הנהנה והחליקה למושב האחורי. הנהג, עדיין נראה מבולבל, חזר בשקט למכונית והניע אותה. בזמן הנסיעה, אליאנה פנתה לקמרון בחיוך מנומס. "תודה שהגעת לאסוף אותי." קמרון נשען לאחור, גבה אחת מורמת, מבטו נעול עליה כמו צייד הבוחן את טרפו. המבט שלו גרם לאליאנה להתפתל באי נוחות. 'למה הוא בוהה בי ככה? נשפך לי משהו על הבגדים?' היא חשבה. היא הציצה למטה ובדקה את עצמה אבל לא שמה לב לשום דבר רע. ואז קמרון דיבר לפתע. "אין צורך להודות לי. פשוט תזמיני אותי לארוחה." אליאנה מצמצה בהפתעה. 'מה? אנחנו סתם נוסעים לבית הספר - איך זה מצריך שאני אזמין אותו?' היא חשבה. אבל היא הנהנה בכל זאת. "בטח. מה דעתך על ארוחת צהריים אחר כך?" "את במחלקת משחק, נכון?" הוא שאל. אליאנה הנהנה שוב. "אני אבוא למצוא אותך בצהריים." "בסדר." התשובה שלה הייתה קצרה. היא לא הייתה מעוניינת להמשיך לשוחח. גם קמרון לא אהב שיחות קלות. כשהיא לא אמרה דבר נוסף, הוא הוציא את הטלפון שלו ושלח הודעה לתוֹמַס. קמרון: [בת דודה שלך לא רעה.] תוֹמַס: [קמרון, כבר אספת אותה? אפילו לא ראיתי אותה מאז שהיא חזרה. איך היא נראית?] קמרון הסתכל על אליאנה, שקל לרגע, והקליד בחזרה. [מאוד לא שגרתית.] בצד השני, תומס זעף למראה ההודעה, אצבעותיו מרחפות מעל המקלדת. 'מה לעזאזל זה אפילו אומר? היא... מכוערת או משהו? בגלל זה כולם אומרים שמשפחת דייוויס שומרת אותה נעולה כמו איזה סוד מלוכלך?' הוא תהה, גירוי מבעבע מתחת לפני השטח הקרירים שלו. במערבולת של עצבים, תומס שלח הודעה נוספת. [קמרון, היא עדיין בת דודה שלי, בסדר? תהיה עדין איתה.] הוא לא הצליח לנער את הדימוי המנטלי של קמרון זורק את אליאנה מהמכונית רק בגלל איך שהיא נראית. קמרון החזיר את הטלפון שלו, לא מעוניין להמשיך את השיחה. תוך זמן קצר, המכונית עצרה בשערי אוניברסיטת אייסונסטד. כשאליינה התכוננה לצאת, היא פנתה לקמרון ושאלה, "אתה בא גם?" קמרון בדרך כלל נמנע מלהיכנס דרך השער הראשי - זה תמיד היה צפוף ורועש מדי לטעמו. הנהג, ששם לב לשאלתה של אליאנה, הגיב במהירות בסירוב מנומס. "גברת דיוויס, מר רייט לא אוהב לעבור דרך הכניסה הראשית..." "בטח, אני אבוא איתך," אמר קמרון לפתע, קוטע את הנהג באמצע המשפט. מתוך גחמה, הוא החליט לצאת מהמכונית וללכת לקמפוס איתה. אליאנה קימטה מעט את מצחה, ומצאה את קמרון יותר ויותר מסקרן. הנהג, לעומת זאת, נראה מבולבל לחלוטין. הוא לא הצליח להבין את ההתנהגות הלא אופיינית של קמרון. קמרון יצא מהמכונית לצד אליאנה. כששקלה בשערי בית הספר, שטפה את אליאנה תחושה מוזרה. זה היה כאילו היא לא ראתה את המקום הזה שנים. בדיוק כשעמדה לעבור, פרצה פרץ קולות מהסביבה. "אוי אלוהים, זה קמרון!" "קמרון בשער הראשי? אין מצב!" "זה באמת הוא? מי הבחורה איתו?" "היא מהממת! היא החברה שלו? לא, לא, לא, זה לא יכול לקרות! אני כל כך מקנאה!" "בלתי אפשרי! לקמרון מעולם לא הייתה חברה. אנשים לא שיערו שהוא הומו? אולי היא קרובת משפחה?" מבטי הקהל בערו בסקרנות, הפטפוט שלהם מזמזם סביב אליאנה וקמרון כמו נחיל דבורים. כששמעה את הערותיהם, אליאנה פנתה לקמרון, גבותיה קשורות יחד בבלבול. "מי אתה? אתה לא תומס דייוויס?" קמרון החליק את ידיו לכיסים, והסתכל על אליאנה, שהייתה נמוכה ממנו בראש. "לא," הוא ענה ברוגע. עיניה של אליאנה התרחבו. "אתה לא תומס? אז מי אתה?" "האם אי פעם אמרתי שאני תומס?" השיב קמרון, והטה מעט את ראשו. "למה לא הסברת את זה קודם?" דרשה אליאנה. קמרון משך בכתפיו. "חשבתי שלקבל בת דודה יכול להיות כיף." מצחה של אליאנה העמיק. הרושם שלה מקמרון בדיוק הגיע לשפל המדרגה. "אז איפה תומס?" היא שאלה. "למה באת לאסוף אותי במקום?" "מי יודע? אולי הוא מת," השיב קמרון באדישות. אליאנה, שמאסה בכך לחלוטין, לא טרחה להגיב. היא הסתובבה על עקביה והלכה דרך השערים מבלי להביט לאחור. לפני המסע בזמן, אליאנה בילתה ארבע שנים באוניברסיטת אייסונסטד. היא הכירה את המקום טוב מכולם. בניווט בקמפוס בקלות, היא מצאה במהירות את משרד הרישום והשלימה את כל הפורמליות הדרושות. מורה ליווה אותה לכיתה. כשהלכה בשבילים המוכרים, אליאנה לא יכלה שלא להיזכר בארבע השנים שבהן סבלה מהתעללות בלתי פוסקת. הזיכרונות הביאו גל של שנאה שעלה אל פני השטח. היא בילתה כל כך הרבה זמן בהאשמת עצמה אז, וחשבה שהיעדר המאמץ שלה הוא הסיבה שווילו גנבה הזדמנויות שהיו צריכות להיות שלה. אבל עכשיו, היא סוף סוף הבינה - היא מעולם לא הייתה הבעיה. גם ווילו נסעה בזמן. היא ידעה הכל מראש, ותמיד הצליחה להקדים צעד אחד. לפתע, הטלפון של אליאנה זמזם. היא הציצה במסך וראתה התראה: מישהו קיבל את האתגר שהיא פרסמה ברשת האפלה, וקבע אותו לסוף השבוע. זה שיפר קצת את מצב רוחה. 'יש לי הזדמנות להתחיל מחדש עכשיו. הפעם, אני לא אתן לווילו לקחת ממני כלום,' חשבה אליאנה, ושפתיה התעקמו לחיוך ערמומי. 'אה, אז היא אוהבת לגנוב את מה ששלי, הא? ובכן, לא הפעם. הפעם, אני אגרום לה לשלם.' ***** כשאליינה נכנסה לכיתה, היא הייתה מלאה בסטודנטים שחיכו בקוצר רוח לפגוש את החדשה. ברגע שאליאנה נכנסה, כל העיניים פנו אליה. לחישות התפשטו במהירות בחדר. "זאת היא, נכון? זו שאנשים דיברו עליה בפורום?" "כן, זאת בהחלט היא. היא נראית בדיוק כמו בתמונות. בכנות, החיים כל כך לא הוגנים - היא אפילו יותר יפה במציאות! חשבתי שהתמונות האלה מסוננות." "אוי אלוהים, היא וקמרון נראים כל כך מושלמים ביחד." אליאנה יכלה להרגיש את מבטיהם נגררים עליה, מעריכים אותה מכף רגל ועד ראש. בין הסטודנטים הלוחשים היו פרצופים מוכרים רבים - אנשים שפעם צידדו בווילו כדי להציק לה. אז, אליאנה עשתה כמיטב יכולתה לבנות מערכות יחסים עם אותם, לעשות טובה ולעזור בעבודתם. בתמורה, הם לעגו לה מאחורי גבה, וכינו אותה "עבודה זולה" שתעשה הכל בשביל חיוך. הזיכרון הזה גרם לקיבה שלה להתהפך. היא לא התכוונה להיות מנומסת לאנשים האלה עכשיו. היא הציצה בשעון. ווילו כנראה עוד לא הגיעה. מבלי לומר מילה לאף אחד, אליאנה בחרה מושב בשורה האחורית, הוציאה את הטלפון שלה והתעלמה מכולם.