פרק רביעי. חיי כעוזרת שלהם. נקודת מבטה של ירנה. "את באמת חושבת, בריידן, שהוא היה מסתפק בשמנה כמוך, אם לא בגלל ההתערבות?" היא שאלה בלגלוג, ונאנחתי, מסרבת באותו רגע לבכות, אבל הרגשות שלי המשיכו לבגוד בי. הרגשתי דמעות בקצה עיניי, וניסיתי למצמץ בחזרה. 'אז הכל היה התערבות' חשבתי לעצמי וצחקתי בעצב, בזמן שג'סיקה רק גלגלה את עיניה ונחרה על המצב שלי, לפני שדחפה אותי הצידה בברוטליות ויצאה מחדר השירותים. נזכרתי שנשארתי בחדר השירותים הזה עוד כמה דקות, מנסה לשכנע את עצמי שאני לא עצובה, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני משקרת. הזאבה שלי לא הגיבה מכאב הפעם, זה היה כאילו היא ציפתה לזה, או ידעה, וציפתה שאני אדע גם, או אנחש. עכשיו, כשאני באמת מקדישה לזה מחשבה, שני אלה באמת שיחקו אותה עליי, כמו טיפשה גדולה, וידיעה שנפלתי בפח, הייתה החלק הכי כואב. עכשיו, בחזרה לשלישייה, כמעט איבדתי את העבודות שלי יותר משלוש פעמים עכשיו, וכמעט הסתבכתי בבית הספר, או נחתתי במעצר, יותר מחמש פעמים עכשיו, כי אני תמיד רצה בשבילם אחרי המשימות המטופשות שלהם. לאחרונה, הם שברו את קש הסבלנות האחרון שלי, וגרמו לי לאבד את מקור ההכנסה היחיד שלי. זה היה בלילה קר, מקפיא כמו גיהנום, הייתי במשמרת מאוחרת, כי השותפה האחרת שלי, לצערי לא יכלה להגיע, כי היא תפסה להפתעתי שפעת, אז הייתי אמורה למלא את מקומה, עד 5 השעות הבאות, ואז ללכת הביתה, ולקבל מנוחה ארוכה ומספקת, אבל, לצערי הרב ובזכות השלישייה, התוכניות שלי נהרסו, כבונוס, איבדתי את העבודה שלי. ניקיתי את הצלחות והכוסות המשומשות, שהלקוחות השתמשו בהן, כשביקרו במקום הזה. אפילו הייתי במצב רוח טוב אז, כי הרגע עזבתי את בית החולים, שאמא שלי הייתה בו, לפני לא הרבה שעות, והרופא אמר לי, שאני צריכה להיות רגועה, כי היא משתפרת. זמזמתי שיר, כששמעתי את צלצול הטלפון הנייד שלי, הפסקתי את מה שעשיתי, הרמתי את הטלפון והצצתי במספר המזהה, כדי לדעת מי המתקשר, אבל מצאתי מספר לא מוכר במקום. הייתי צריכה לדעת, ופשוט להתעלם מהשיחה, ולא לענות, אבל מי שלא היה המתקשר, התעקש, עם שיחות, אז החלטתי לענות, ולברר מי זה. חשבתי גם על אפשרות, שזה אולי הרופא, שטפל באמא שלי בבית החולים, ועניתי בחיפזון לשיחה. קיבלה את פניי נימה קרה, שהרגשתי מוכרת מייד. זה היה איתן. הוא אמר לי לבוא ולהכין להם ארוחת ערב, כי העוזרים שלהם היו בחופשה. הייתי המומה, כי לפוחזים האלה, היו אפילו משרתים, ששירתו אותם, ובכל זאת, הם עדיין קראו לי לאחוזה שלהם כל בוקר, כדי להכין להם ארוחת בוקר. ניסיתי להסביר לאיתן שאני בעבודה, במשמרת מאוחרת, ולא יכולה לעזוב לכמה שעות. חשבתי, שהוא ההגיוני מביניהם, אבל כמה טעיתי?. הוא התעלם מההסבר שלי, ודרש שאבוא מייד, והזכיר לי, שאין לי ברירה. הייתי צריכה לנטוש את העבודה שלי באמצע, ולמהר לבית שלהם, כדי להכין להם ארוחת ערב. הסתערתי פנימה, לאחוזה שלהם, פגשתי את כולם בסלון המוגזם שלהם, כולם, ישובים וצופים בסרט או משהו. לא טרחתי לבדוק, ופשוט הסתערתי למטבח, כדי להכין להם, ארוחת ערב מהירה, לעזוב ולחזור לעבודה שלי, לפני, שהבוס שלי, ישים לב, שנעלמתי. בזמן שניסיתי בחיפזון להכין להם אטריות, כי זו הייתה הארוחה המהירה ביותר באותו רגע. חוץ מזה, לא אוכלים כבד מאוחר בלילה, או שמתחילים להרגיש לא בנוח ברצינות. השלישייה נכנסה למטבח בזה אחר זה, ולמרבה הפלא, הלב שלי דפק במהירות, מהתרגשות. 'עכשיו, זה מוזר' חשבתי, בזמן שניסיתי להתעלם מהנוכחות שלהם, ולסיים במהירות, כדי שאוכל למהר בחזרה לעבודה, לפני שהבוס שלי יגלה אי פעם, שנעלמתי. 'למה הרגשתי התרגשות?' תהיתי. "אל תגידי לי, שאת מצפה מאיתנו, לאכול ג'אנק כזה" שמעתי את ריס אומר מאחוריי, ופניתי להסתכל עליו, הוא הצביע לעבר אריזת האטריות הריקה בידי. "אטריות זה לא ג'אנק פוד" תיקנתי אותו, והוא גלגל את עיניו, עדיין מצביע על האריזה. "לא משנה" הוא העיר. "אני רק מקווה שאת לא מצפה מאיתנו לאכול את זה" הוא הוסיף. 'כמובן טיפש, בשביל מה עוד הייתי מכינה את זה?' תהיתי. "ובכן, זו האפשרות היחידה הזמינה כרגע" התחלתי. "אני מפצירה בך אדונים בבקשה להסתדר עם זה" אמרתי להם, עם קידה קלה, וקיידן לעג. "איך אטריות הן האפשרות היחידה?" הוא שאל. "יש הרבה אוכל ומרכיבים זמינים, אז אל תשקרי לנו" הוא הוסיף, וקפאתי באגרופים בתסכול. "לא התכוונתי לזה, אדוני" אמרתי להם. "התזמון שאתם חבר'ה התקשרתם אליי, לפני כמה דקות, היה מאוחר מדי, חוץ מזה, הייתי בעבודה שלי, והייתי צריכה להתגנב החוצה, כדי לבוא לכאן, ולהכין לכם במהירות ארוחת ערב, לפני, שאני מתגנבת בחזרה לעבודה שלי שוב, ומתפללת בתקווה, שהבוס שלי לא יגלה" הסברתי, ולפחות, ציפיתי להבנה מהם. "ואיך זה ענייננו?" שאל ריס בגיחוך, ונסוגתי בהלם. הם לא יודעים, כמה חשובה העבודה שלי בשבילי, חוץ מזה, ידעתי שהם כולם חסרי לב, אבל אף פעם לא ציפיתי שזה יהיה, עד כדי כך. "שברת סמל יקר, ופשוט משלמת על זה, אז זה לא ענייננו, אם את בעבודה, או בבית, כשאנחנו מתקשרים. העניין שלנו, זה שתבואי מייד לשרת אותנו, כשאנחנו מבקשים את השירותים שלך" קיידן הזכיר לי ונאנחתי, לא יודעת מה להגיד. "אבל התזמון עדיין לא נכון, מאוחר מאוד, בלילה, יש לי חיים משלי גם" הזכרתי להם, ופניתי לראות את איתן, מסתכל עליי בשקט. הוא לא אמר מילה מאז. "ובכן, לא היית במצב הזה, אם היית פשוט שומרת, לאן את הולכת בפעם האחרונה" העיר ריס. "יש פתרון פשוט לכל זה" איתן דיבר לפתע, אחרי שהיה בשקט כל הזמן. "מה?" שאלתי, בתקווה שזה יהיה הגיוני, ולא אפילו קשה יותר. "תתפטרי מהעבודה שלך, ותעברי לגור איתנו" הוא ענה, ויכולתי להרגיש את הלסת שלי נופלת מהלם. 'האם שמעתי אותו נכון?' תהיתי, ופניתי לבהות בו, רק כדי למצוא את עיניו, נעוצות בי במלואן. "מה?" צעקתי והוא חייך חיוך זדוני. כמו שאיתן לינץ', באמת חייך חיוך זדוני. "אנחנו מתחילים להתעייף מהתירוצים שלך בכל פעם, אז למה שלא פשוט, תעשי הכל קל לעצמך?" הוא שאל. "תתפטרי מהעבודה שלך ותעברי לגור איתנו" הוא חזר ואני עיוותתי את פניי. "איך לעזאזל אני אמורה לשלם על החשבונות שלי, אם אני אתפטר מהעבודה שלי?'" שאלתי את איתן, אבל ריס נחר במקום. "אנחנו לא כל כך עניים כדי להרשות לעצמנו את השירותים שלך" אמר ריס, ומצאתי את עצמי באמת חושבת על זה, אבל האני הפנימי האגוצנטרי שלי, כמובן שלא יסכים, אז סירבתי. "עדיין לא" הפניתי אותם שטוחים, לפני שפניתי לעבר הכיריים, מסמנת את סוף השיחה. הייתה דממה לכמה דקות, שהרגישו כמו שעות, לפני שסוף סוף שמעתי את צעדיהם יוצאים. מאז שדחיתי את ההצעה המטורפת שלהם, השלישייה המשיכה לעשות את חייה לגיהנום. מתקשרים אליי כל לילה, מאוחר מאוד במיוחד, לבוא לנקות בשבילם. לילה מסוים, התקשרו אליי שוב, וכשסיימתי, ועמדתי לעזוב, הם הגדילו את עומס העבודה שלי. "מה קורה?" שאלתי, בתסכול. "מתחיל להיות מאוחר" הזכרתי להם. "זה לא ענייננו, פשוט תעשי את העבודה שלך" העיר ריס. "הצענו לך עסקה נוחה, שדחית, אז אל תתלונני" הוסיף קיידן וגנחתי, והחלטתי להיכנע. כבר הייתי עייפה. "אני אעבור לגור איתכם" אמרתי להם.