פרק שני. שלושה אחים. פשוט שכבתי על המיטה שלי, לא רציתי לקום, ומנסה להימנע מלחשוב על התקרית של אתמול בלילה. אבל זה לא עבד. הגיע הזמן שלי לקום ולהתכונן ליום, אבל עדיין נשארתי שוכבת על המיטה, מתבטלת. לפתע, שמעתי דפיקה בדלת שלי, וקמתי מיד, תוהה מי זה. 'אמא שלי הייתה בבית החולים, ולא היו לי יותר חברים, אז מי דופק בפזיזות ברגע זה?' תהיתי, יוצאת מהחדר שלי לכיוון דלת הכניסה. 'בטח זאת בעלת הבית, או אחת השכנות' חשבתי, אבל כשפתחתי את הדלת, קיבלתי את הלם חיי. שלושת האחים התאומים עמדו מולי, מחייכים בחיוך מרושע. הרגשתי שמיתר הקול שלי נעלם, כשניסיתי לדבר. כולנו עמדנו שם בשקט, אני עדיין הייתי המומה. שלושת השדים עמדו על מפתן דלתי, בוהים בי. לא ידעתי מה לומר. 'למה הם באו, האם אולי פגעתי בהם?' תהיתי ונאנחתי בפנים. נתקלתי בריס אתמול בלילה, כשניסיתי לברוח מהסצנה המביכה. כל מה שהוא החזיק נפל לרצפה והתנפץ. 'אוי! לא' חשבתי בפאניקה. 'האם הם אולי כאן כדי לתבוע אותי על זה?' תהיתי, לבי פועם כעת במהירות. בהיתי בפניהם המלאכיות בחיפוש אחר סימן של כעס, אבל לכולם היה רק חיוך, טוב, לא לכולם בעצם. אית'ן, הבכור מביניהם, פשוט עמד, מסתכל עליי בהבעה קשוחה. "את לא הולכת לתת לנו להיכנס?" ריס, זה שנתקלתי בו אתמול שאל ויכולתי להרגיש את עצמי רועדת, למרות מזג האוויר החם. פיניתי להם דרך להיכנס לדירה הקטנה והמכובדת שלי. הסתובבתי כדי להסתכל על ההבעות שלהם, וראיתי את גבותיהם מתקמטות בגועל. ובכן, לא הופתעתי, אביהם היה די עשיר וכולם גרו באחוזות ראוותניות, לבוא לדירה קטנה כמו זו, היה נראה להם כמו מזבלה. "בבקשה תתיישבו" אמרתי להם, מצביעה על הספה הקטנה, שנראתה כאילו היא לא יכולה להכיל את מבנה גופם העצום. לא הייתה להם ברירה אלא להסתדר עם זה, אם הם רצו לשבת, כי זה היה המושב היחיד שהיה זמין בסלון הקטן שלי. "איך את מצפה שהדבר הקטן הזה יכיל שלושה בחורים ענקיים" קיידן, הפלייבוי מביניהם, אני מניחה, שאל עם גאווה ניכרת בקולו. "זה המושב היחיד שזמין" עניתי בעדינות והוא נחר, לפני שישב ביהירות על הספה. ריס הלך בעקבותיו, אבל אית'ן נשאר לעמוד, ותהיתי למה. נאבקתי בפנים, תוהה אם כדאי לי לשאול אותו, או פשוט להתעסק בענייני. אבל למרבה המזל, קיידן שאל את אית'ן, את מה שרציתי לדעת. "למה אתה עומד, אית'ן?". "אתה בעצמך אמרת, שהספה הזאת לא יכולה להכיל את שלושתנו" ענה אית'ן, והזכיר לקיידן את שאלתו, לפני כמה שניות. "טוב, זאת אשמת המארחת שלנו שלא מארחת אותנו כמו שצריך" העיר ריס בסרקזם, ובלעתי רוק. אני לא מרגישה בנוח סביבם, ורק רציתי שהם יעזבו בהקדם האפשרי, לפני שכל מעריצות הנשים שלהם יגלו שהם כאן, ויבואו לקרוע אותי לגזרים. חשבתי בפאניקה, תוהה איך אוכל לבקש מהם לעזוב בנימוס. 'למה הם בכלל כאן?' תהיתי, עיניי נודדות לרצפה. "עיניים למעלה, גברת" אמר אית'ן והרמתי את ראשי לאט כדי להסתכל עליהם. "אני די בטוח, שאת יודעת למה אנחנו כאן" התחיל ריס, החיוך השובב שלו נעלם ועכשיו הוחלף בהבעה רצינית. מצאתי את עצמי לא מסוגלת לדבר, משחקת עם אצבעותיי בביישנות, תוך כדי תהייה, אם כדאי לי לשקר או לא. "האם התקרית אתמול בלילה הפכה אותך לאילמת?" שאל קיידן בלעג, והרגשתי צביטה כואבת בליבי. הוא פשוט הזכיר לי את התקרית, שניסיתי כל הלילה לשכוח. הזיכרונות, שהשאירו אותי ערה עד הבוקר. "אני א אני א אני.. אני ע עו" גמגמתי, לא מסוגלת ליצור מילה יותר מכך, משפט. ראיתי את שלושת התאומים, משליכים לעברי מבט מבולבל, כנראה תוהים מה אני מנסה להגיד. הדבר המצחיק, היה, שלא היה לי מושג, מה רציתי להגיד. "בואו פשוט נגיע ישר לעניין" אמר להם אית'ן בקור, לפני שפנה אליי, עם הבעה ריקה. למרות, ששום רגש לא ניכר על פניו, עדיין הרגשתי צמרמורת, ומפוחדת, הייתה לי תחושה רעה, שאני נכנסת לצרות, אבל איך? הייתה השאלה. "נתקעת באח שלי אתמול, ושברת את האייקון איתו" הוא אמר ומצאתי את עצמי מהנהנת, אבל פתאום נעצרתי. "אייקון?" שאלתי בהלם והוא הנהן. 'זה לא היה כוס זכוכית?' תהיתי, ואז נזכרתי, כשכל מה שריס החזיק אז, התנפץ לרסיסים, לא ראיתי שום נוזל. 'אוי! לא, אני מניחה ששברתי חפץ יקר באמת' חשבתי, פחד ניכר על הבעתי. "החזקתי את אחד האוצרות הגדולים ביותר של אבי, את קתרין, האייקון הגדול" אמר לי ריס. "ואז, כשנתקלת בי, זה נפל לרצפה והתנפץ לרסיסים, אבא שלי נמצא בנסיעת עסקים, אז עכשיו, אני בטוח, אבל מה את מצפה שאני אגיד לו, כשהוא יחזור, ואחד מהאוספים שלו חסר?" שאל ריס. הייתי קהה ברגע זה, גם חסרת מילים. מה יכולתי להגיד? "אנחנו צריכים להחליף את האייקון הזה לפני שהוא יגיע" העיר קיידן, ושלושת האחים הנהנו כולם, לפני שפנו להסתכל עליי. "אני אשלם" מצאתי את עצמי אומרת וקיידן חייך בחיוך מסוכן. ."כמה זה עולה?" שאלתי, כדי לדעת, כמה, אני צריכה להתחיל לחסוך, מעכשיו. "מאה, מיליון, דולר" ענה לי ריס, בחיוך זדוני. הרגשתי שהכוח ברגליים שלי עוזב אותי, והתמוטטתי לרצפה. 'האם שמעתי נכון?' תהיתי. מאה, מיליון, דולר. 'מאיפה אני אמורה להשיג סכום כסף עצום כזה?' תהיתי. מעולם, אפילו לא ראיתי כסף כזה, בשתי עיניי לפני כן. גם אם הייתי עובדת במשך 20 שנה, כל המשכורות שלי ביחד, במהלך התקופה הזו, לעולם לא יכולות להגיע לסכום כזה, אז המחשבה שלי על קניית האייקון בחזרה, הייתה מחוץ לאפשרויות. ניסיתי לקום, למרות שהרגשתי כל כך חלשה. הייתי מודעת לעיניים שלהם עליי, אבל לא היה לי אכפת ופשוט התקדמתי קדימה, לכיוון אית'ן, ונפלתי על ברכיי מולו. הוא נראה כמו ההגיוני מביניהם, או שאני צריכה לומר יותר בוגר מביניהם? "בבקשה" התחננתי, כשאני מצמידה את שתי כפות ידיי מולו, עם הבעה דומעת. "רחמים בבקשה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להחליף את האייקון" אמרתי לאית'ן, שפשוט עמד שם, בוהה בי, עם ההבעה הריקה שלו. אני בספק, אם הוא אפילו התרגש מהתחנונים שלי. שמעתי את קיידן וריס פורצים בצחוק, לועגים למצבי. 'למה נראה שהמזל הרע עוקב אחריי לכל מקום?' תהיתי. "תחנונים לא יכולים להציל אותך" אמר ריס, עדיין צוחק. "טוב, מכיוון שאת לא יכולה לשלם עבור האייקון, יש אפשרות אחרת" אמר לי אית'ן, והרגשתי הקלה מיידית, בידיעה שעדיין יש תקווה. "מה זה?" שאלתי בלהיטות, אבל מה ששמעתי אחר כך, העמיד אותי על הקצה. "תפכי לעב דה שלנו" ענה אית'ן, וקפאתי. "מה?".