פרק ראשון. כְּאוּבָה, נִבְגֶּדֶת, וְדְחוּיָה. מעדתי לאחור, הכאב היכה בי כמו רעם ביום בהיר, והשאיר את חושי מרוסקים כמו אגרטל שבור. רעדתי, שקועה בתהום של ייאוש, כזו שיכולה להוביל אותי לייסורים נצחיים. דמעות חולפות על פני הלוהטות כשצפיתי בכולם צוחקים ולועגים לי בבוז. "אני, בריידן אינז, האלפא העתידי של להקת ירח האבן, דוחה אותך אומגה חסרת תועלת כבת זוגתי." מילותיו פגעו בי כמו כדור תועה ונאבקתי לשמור על שיווי משקל. כתפיי צנחו, כובד צערי משך אותי מטה, הבושה בכך שכינו אותי DUFF (טיפשה, מכוערת, שמנה, חברה). משכתי את פי כדי לדבר, אבל כוחי בגד בי, דמעותיי בלתי נשלטות כשצפיתי באלה שקראתי להם "חברים" צוחקים ומקניטים אותי. "אל תבכי אווה, את חזקה מזה." מלמלתי לעצמי בניסיון לקום מהרצפה. "אני כל כך מצטערת שנאלצת לגלות את זה ככה יקירתי." ג'סיקה צחקקה, עיניה בוערות משנאה. הכל נראה מוזר, לפני כמה שעות, כולנו רכלנו וצחקנו על כמה כיף יהיה הנשף. כדי להכתיר את הכל, ג'סיקה נתנה לי במיוחד את השמלה שלבשתי למסיבה. היא אמרה שהיא רוצה שאיראה טוב כדי שבריידן לא יוכל לעמוד בפני קסמיי. היא כרכה את ידיה סביב בריידן שנישק אותה בעדינות על שפתיה, ממש מולי. הכאב גבר בתוכי ונחרתי, מופתעת, כל הדברים האלה קורים ולא קיבלתי שום רמז על כך. "חשבתי שאנחנו חברות הכי טובות." דיברתי, קולי רועד. "באמת? למה נערה אלגנטית כמוני תרצה להיות עם בולדוג מכוער כמוך? חוש הלבוש שלך נורא, את נראית שחוקה! ואת דוחה אותי, לעזאזל! את טובה רק במתמטיקה ובלעשות סידורים וזו הסיבה היחידה שנשארתי תקועה איתך כל כך הרבה זמן." היא פלטה כמעט מיד. בדיוק אז, סטודנטים החלו לעודד אותם ולזרוק עלי פחיות סודה ובירה ריקות, בעוד שאחרים צפו וצחקו, בעוד שהשאר הוציאו את הטלפונים הניידים השונים שלהם והחלו לצלם את רגעי הבושה שלי. ידעתי מה יבוא אחר כך. אהיה בדף המדיה החברתית של כולם לפחות שבועיים, לא שאכפת לי, אני מתרגלת לזה, אבל ידעתי שהם יכולים להיות אפילו יותר אלימים ואני יכולה להיפגע קשות. התחלתי לצאת החוצה כשאנשים החלו לדחוף אותי, השמלה שלי הופשטה על ידי ג'סיקה שהייתה השטן שנתן לי אותה מלכתחילה, התייפחתי, עיניי נפוחות ולא הצלחתי לראות בבירור יותר. נשארתי לבושה במכנסיים קצרים וחזייה. איך היום שלי יכול להפוך לגרוע יותר? בכיתי כשדהרתי לכיוון הכניסה. כשברחתי הרגשתי עיניים עלי ואנשים צוחקים אבל לא היה לי אכפת, רק הייתי צריכה לצאת מהגיהנום הזה. פתאום נתקלתי במשהו, סליחה במישהו! ניפוץ הזכוכית משך את תשומת ליבי ונאלצתי להסתכל אחורה, שם הוא עמד ובוהה בי בכעס כאילו עשיתי משהו בלתי נסלח. ניגבתי את הדמעות מעל פניי שמנעו ממני לראות במי נתקלתי וברגע שהבנתי במי מדובר, בלעתי בידיעה שהכנסתי את עצמי לצרות צרורות. אקדמיית גריי, שהוא בית הספר שלי, נמצאת בבעלות טייקון העסקים המפורסם קולבי לינץ'. ידוע גם כראש העיר של העיר וראש ממשלה של המדינה. רק לפני כמה שבועות, בית הספר היה המום כאשר בניו עברו לבית הספר שלנו. שלושה שדים חתיכים, סקסיים, סופר מגניבים, חסרי רחמים ומקסימים הצטרפו לבית הספר. בנות ריררו עליהם והתחננו לרגליהם בעוד שהבנים רצו להיות בספרים הטובים שלהם. רעדתי, כשמבטי נפל על הכוס שהוא החזיק, שזה עתה התנפצה למיליון חתיכות. מבטי חזר אל פניהם המלאכיים שכבר הפכו לאפלים וצעדתי צעד אחד אחורה כשהבנתי את ההשלכות של מה שעשיתי זה עתה. "אני מצטערת." גמגמתי, לא מסוגלת לדבר כראוי כשנסחפתי רחוק יותר מהם ועשיתי את דרכי לכיוון היציאה. הייתה לפתע רגיעה ושקט קברני כשכולם היו המומים שהשלישייה הניחו לי ללכת כל כך בקלות. ★ ★ ★ "תודה לך." אמרתי לנהג המונית, שהוריד אותי מול ביתי. עד עכשיו, הבגדים הספוגים שלי התייבשו ושערי נדבק לקרקפת שלי ונראה מלוכלך ומפוזר, אבל לא היה לי אכפת. פשוט נכנסתי הביתה, מרגיעה את עצמי בצורה הטובה ביותר האפשרית. הזאבה שלי יללה מכאב, היא כאבה בדיוק כמוני. דבר אחד שלעולם לא ציפינו לו, הוא שהאנשים הקרובים אלינו ביותר יתייחסו אלינו ככה, או שאני צריכה לומר להיות הסיבה למצוקתנו הנוכחית? נזכרתי, כשזה עתה הצטרפתי לבית הספר, עשו לי בודי שיימינג, התעללו בי על כך שיש לי אמא חולה וחלשה, בלי חברים שיעמדו לצידי, ולא יגנו עלי. הייתי יקרה, וחשקתי איך זה לפחות ירגיש, להיות מטופלת. אז, כשבריידן בא והציע להיות חבר שלי, הסכמתי מיד, כי הוא היה ראש מועדון הכדורסל הפופולרי בבית הספר וכל כך רציתי חום וטיפול, מכיוון שמעולם לא ממש חוויתי אותם. הוא הציג אותי לג'סיקה ופרנצ'סקה, שאליהן מיד התחממתי. עשיתי הרבה סידורים בשבילן, הכנתי להן שיעורי בית ולפעמים אפילו לקחתי אשמה על התנהגויותיהן השגויות בבית הספר..תמיד עשיתי מה שהן רצו, כי מעולם לא רציתי שהן יכעסו עלי ויעזבו. 'כמה טיפשה הייתי' חשבתי. הסימנים היו שם בבירור, אבל בחרתי להיות מטומטמת ופשוט התעלמתי מהם. המבטים המלגלגים, שהיו להם לפעמים על פניהם, הפגישות החשאיות של בריידן וג'סיקה, הצחוקים שלהם יחד, החיוך המפתה והקריצות. אחזתי את פי מעל פי, כדי לעצור את בכיי, כשנשענתי על דלת חדרי והחלקתי לרצפה בעדינות. הסימנים היו שם וגלויים, ושני אלה מעולם לא ניסו ממש להסתיר את זה ממני, כי הם ידעו שאני אידיוטית. נזכרתי בפעם אחת, אני, בריידן וג'סיקה הלכנו לקניון לקניות. בריידן וג'סיקה עזבו יחד לא הרבה זמן, בתירוץ שיש להם תוכנית יחד. פעם אחרת, היינו אמורים ללכת, לראות סרט ביחד. הפעם, כולל פרנצ'סקה. בריידן וג'סיקה הבריזו לי, ופרנצ'סקה במקרה גם עזבה, וקיבלה הודעה מאמה לבוא לעזור לה. 'אוי! לא' חשבתי בחוסר אמון, רועדת ומגמגמת מיותר מדי דמעות. 'איפה הכל השתבש?' תהיתי. הלילה היה נשף, הייתי אמורה להיות הדייט של בריידן כמובן. ג'סיקה השאילה לי, אחת משמלות היד שלה, מכיוון שלא היה לי כסף נוסף לחסוך לשמלה, לאחר ששילמתי את חשבונות בית החולים של אמי. הייתה לי משמרת מאוחרת, וכשהגעתי הביתה, ג'סיקה ופרנצ'סקה כבר עזבו, אז התלבשתי לבד ללילה והלכתי למסיבה. עם ההגעה לשם, מיד התחלתי לחפש את חברתי ואת החבר שלי, כשפתאום התחלתי לתפוס את הריח הכי טעים אי פעם. חשקתי בריח, וגילי, הזאבה שלי החלה לקפוץ למעלה ולמטה בראשי. "בַּת זוּג!" היא נהמה, וגמגמתי בהלם, ושכחתי את משימתי להבין היכן חבריי נמצאים, והתחלתי לרדוף אחרי הריח, עד שהוא הוביל אותי לבריידן, החבר שלי. הייתי המומה, ובאותו הזמן, מאושרת. אני מניחה, שגם הוא הבין את זה, כי הוא הרחיב את עיניו בהלם, לפני שהן התמלאו בגועל מוחלט, זעם ושנאה. מעדתי לאחור בהלם מההבעות האלה, שזה עתה הייתי עדה להן בעיניו. מצמצתי, בתקווה שאולי אני הוזה, מיותר מדי התרגשות, אבל כשפתחתי את עיניי, זה עדיין היה שם. "זה לא יכול להיות" הוא נהם כל כך חזק שמשך תשומת לב. "אין שום סיכוי בעולם שאני אי פעם אקבל בחורה שמנה, לא מושכת, שנראית כמוך, כבת זוגתי" הוא צעק עלי בזעם, ומעדתי לאחור בכאב מייסר, והרגשתי שליבי נחתך לשניים. המוזיקה הרועשת שהתנגנה לפתע הפסיקה, כשכולם גמגמו, הסתובבו להסתכל על הדרמה שמתרחשת. עכשיו הייתי מרכז תשומת הלב.