פרק 6 מנקודת מבטה של איירין חזרתי הביתה, ונשענתי על מעקה החלון שלי. הבטתי החוצה על הכוכבים הנוצצים שקישטו את שמי הלילה היפים. "כולכם חופשיים, ומאירים בדרך שאתם רוצים, אבל אני כאן, קשורה לשלושה אחים שממשיכים לפקד עליי בגלל הטעות שעשיתי," אמרתי בקול נמוך, לאוויר. נשפתי בחדות, והרטבתי את שפתיי בעצב. נזכרתי בהצעה החדשה שהם הציעו, שאני אתחיל לגור איתם, וזה גרם לי לרעוד. איך לעזאזל אשרוד בקרבם כשהם עושים לי כל כך הרבה דברים כואבים? כשאני אתחיל לגור איתם, מי יודע מה אצטרך לעבור. למרות שחלק ממני רצה לגור איתם, כי בחייאת, הם החתיכים הכי שווים בעיר. אבל הרגשתי שאין לי סיכוי איתם. אם בריידן יכול לעזוב אותי, אז שלושתם יכולים לעשות את אותו הדבר. הם אפילו לא יסתכלו עליי. שמעתי את אמא שלי משתעלת בחדר שלה, מכיוון שהחדר שלה היה ליד שלי, ודאגתי בגלל הצליל החזק שהשיעול שלה השמיע. מיהרתי לצאת מהחדר שלי, ונכנסתי לחדר שלה, ואז שמתי לב שהיא מנסה להגיע לכוס המים על השידה ליד המיטה שלה. נשפתי לרווחה שהיא לא במצב קריטי, אז ניגשתי לשולחן, והרמתי את המים, ואז נתתי לה לשתות. "אמא, אני מקווה שאת בסדר?" שאלתי, מתוך דאגה. "כן, אני בסדר. תוך זמן קצר, אני מרגישה שאשתפר. אז, את לא צריכה לדאוג לי יותר מדי, ופשוט תתרכזי בלימודים שלך, בסדר?" עליתי חיוך קל על הפנים שלי, בתקווה שאמא שלי באמת אומרת את האמת ולא מנסה למנוע ממני לבלות יותר מדי זמן בניסיון לטפל בה. אז היא מסרה לי את הכוס, והנחתי אותה על השידה ליד המיטה שלה. "אם את צריכה משהו, תתקשרי אליי." "אני לא חושבת שאצטרך משהו אחר. אני עומדת ללכת לישון." אמא שלי השיבה כשהיא סידרה את כיסוי המיטה שלה, ונשפה. "בסדר, אמא. גם אני אלך לישון." אמרתי לה, ואז הנחתי נשיקה על מצחה. "לילה טוב." יצאתי מהחדר שלה, וסגרתי את הדלת מאחוריי בשקט, ואז נכנסתי לחדר שלי. אספתי את השיער שלי לכדור, ואז שכבתי על המיטה שלי, והרגשתי ממש ישנונית. אני מקווה שמחר יהיה ממש נחמד. במשך ימים, השלישייה המשיכו להלחיץ אותי עם הצרכים שלהם, וכל זה, והתחלתי להתעייף, אבל הייתי צריכה להמשיך לשאוף כי לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם עבור הירושה יקרת הערך שלהם ששברתי. עד חצות לילה אחד כשהייתי בחדר שלי, לומדת. הספרים שלי היו פתוחים לרווחה על השולחן, ומנורת הלילה שלי זרחה בבהירות על הספר שלי. הטלפון שלי צלצל, ואפילו שלא רציתי לבדוק מי מתקשר אליי, כי רציתי להתרכז באופן מלא, עדיין הייתי צריכה להיות בטוחה שזה לא השלישייה. כפי שחשדתי, זה היה אחד מהשלישייה, שמתקשר אליי. זה היה ריס שהתקשר אליי. עניתי לשיחה בחוסר רצון, והסתכלתי במבט שטוח על הארון שלי. "הלו?" "כן, איירין, אני צריך שתבואי לבית שלנו עכשיו." הוא הודיע בטלפון. "בשעה הזאת? מה אני צריכה לעשות? ואני יכולה פשוט לעשות את זה מחר בבוקר לפני שאני יוצאת לבית הספר?" שאלתי, בתקווה שהוא ישקול מחדש. "מה לעזאזל! פשוט תבואי עכשיו!" הוא צעק, וניתק. סחטתי את הטלפון שלי, אבל לא במידה שבה הוא ירוסק. נהמה נמוכה ברחה מתיבת הקול שלי, וכמעט יכולתי לצעוק ולהכות בקיר מספר פעמים, אבל לא רציתי להעיר את אמא שלי, או לדאוג לה. סגרתי את הספרים שלי, אספתי את השיער שלי בקוקו מבולגן, ויצאתי מהחדר. פתחתי את הדלת הראשית בשקט כדי שהיא לא תשמיע שום חריקה שאמא תוכל לשמוע, ולמזלי, הצלחתי לעשות את זה בהצלחה. לא היו תחנות מוניות או אוטובוסים בסביבה, בזמן הזה. זה היה כל כך מעצבן שלא היה להם אכפת איך אני מצליחה להגיע לבית שלהם בשעה הזאת. וגם לא היה להם אכפת אם הם מסכנים את החיים שלי כשאני היחידה שהולכת ברחוב עכשיו. הרגליים שלי נעו בקצב מהיר ללא מנוחה, וטיפות זיעה החלו לטפטף למטה לחזה שלי, וגרמו לבגדים שלי להיראות כאילו מישהו שפך עליי מים. לא, ההליכה המהירה שלי לא הולכת להביא אותי לשם בקרוב. החלטתי לרוץ, וכשרצתי, הקוקו שלי התנדנד שמאלה וימינה והפוני הצדדי שלי נדבק על צד הפנים שלי בגלל כמה שהם הפכו רטובים. הבריזה עברה דרך הבגדים שלי בכוח כשהגדלתי את הקצב שלי, והלב שלי שאב יותר דם. הזרועות שלי התנדנדו קדימה ואחורה כדי לסייע לריצה שלי, ואז עצרתי ברגע שהגעתי לבית שלהם. התכופפתי והנחתי את הידיים שלי על הברכיים שלי, מנסה להסדיר את הנשימה שלי. לאחר שהסדרתי את הנשימה שלי, שפשפתי את הזיעה מהפנים שלי, וצלצלתי בפעמון הדלת. קיידן פתח לי את הדלת, ונכנסתי מיד. "ג'יז. למה את נראית כאילו התקלחת עם הבגדים שלך?" ריס קרא בלעג. "ובנוסף לזה מסריחה." קיידן הוסיף, ומגרה אותי. נשכתי את השפתיים התחתונות שלי כדי לנסות כמיטב יכולתי לא להתפוצץ מכעס, ואז נשפתי לאט. שמתי לב שאיתן יושב על הספה, עם רגליו משולבות, והוא היה ממוקד בטלפון שלו, מבלי להפריע. "ביקשתם לראות אותי. מה אני צריכה לעשות בשבילכם?" שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח. "ובכן, האחים שלי ואני, התעוררנו, והשתוקקנו לארוחה הטעימה הזאת. כן, סרטן ובשר בקר במרינדה. אנחנו רוצים שתבשלי את זה." ריס אמר, והלך לכיווני, ואז טפח על כתפי כשהוא עלה למטבח כדי להדליק את האור. כרגע, הראש שלי הפיץ להבות של זעם, ואגרפתי את אגרופיי. "התקשרתם אליי לעשות את זה באמצע הלילה? אני לא גרה קרוב מדי לבית שלך. לקח לי הרבה לחץ להגיע לכאן." התלוננתי, אבל בלי להתלקח. "בגלל זה הצענו שתעברי לגור איתנו, איירין. את זאת שמקשה על עצמך." קיידן אמר כשהוא קיפל את זרועותיו, ובוהה בי. עכשיו, השלישייה כולם בוהים בי. כמה שלא רציתי להסכים לזה, ידעתי שהם ימשיכו לתת לי עוד משימות שיהפכו להרבה יותר קשות כל עוד אני עדיין גרה בבית שלי. "בסדר, בסדר! אני אגור כאן." אמרתי, מבעד לשיניים קפוצות.