פרק 91 נקודת המבט של קיידן. ימים חלפו, אני והתאומים נשארנו בחדרו של אבינו. לא נגענו בדבר, ולא דיברנו זה עם זה. פשוט ישבנו שם, זיכרונות מאבינו חולפים ועולים בראשינו. הזיכרונות היו כה כואבים. מדוע כאשר אדם נפטר, כמעט כל זיכרון שחלקנו עם אותו אדם עולה בראשנו? ומדוע הזיכרונות השמחים מוכתמים בעצב? מלכתחילה, אבינו היה הכל בשבילנו. הוא הוציא אותנו למקומות, וניסה להיות שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים אות