אֵלֵיין טָבְעָה בִּנְשִׁימָתוֹ הַגְּבָרִית הָעֲצוּמָה. בְּשָׁמְעָהּ אֶת קְפִיצַת לִבָּהּ, אֵלֵיין נִסְּגָה אָחוֹר. אָנְסוֹן הֵמִיךְ לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ. "אָנְסוֹן, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?" הִיא חָשָׁה מַשֶּׁהוּ וְהָיְתָה בְּדָריכוּת. "אַתְּ מְקַנֵּאת?" שָׁאַל. אֵלֵיין אָמְרָה בְּכַעַס, "מְגוחָךְ!" כְּדֵי לְפַלְרֵט עִם אֵלֵיין, אָנְסוֹן נָגַע בְּיָדָהּ כְּשֶׁעָבְרָה לְיָדוֹ, וְנִשְׁמָתוֹ הַחַמָּה הָיְתָה