מיילו ניגש מיד למשרדו של אנסון, כשהוא נראה חמור סבר. "מר קמרון, מישהו תוקף את חומת האש של החברה שלנו. כל מחלקת הרשת גויסה, אבל הם עדיין לא מצליחים לעצור את המתקפה." הבעתו של אנסון הפכה רצינית. הוא שחרר את העניבה וגרד את צווארו. מיילו הבחין בחדות בפריחה אדומה על צווארו, כאילו הייתה לו תגובה אלרגית. "מר קמרון, אתה..." אנסון השליך לעברו מבט חודר והניח את ידיו על המקלדת, והקליד במהירות. התוקף היה ערמומי ופעל במהירות רבה, וגרם לרצינות הדרגתית בהבעתו של אנסון. עבר זמן רב מאז שנתקל ביריב שווה כוחות. מיילו צפה מהצד בעצבנות, כמעט ושכח איך לנשום. נדיר להיתקל במישהו שיכול להתאים לאנסון, אז הוא היה די סקרן לגבי זהותו של התוקף הזה. על מסך המחשב, שורות הקוד שהמשיכו לגלול עצרו סוף סוף, ואחריהן הופיעה שורה של טקסט אדום-דם. "מה שזורעים קוצרים!" מיילו קרא בשקט, והתרגש. הוא הציץ בחוסר מנוחה באנסון, שלבש כעת הבעה קודרת, ולחץ את שפתיו. "מר קמרון, אני חושב שזו מתיחה של מישהו. אחרי הכל, קבוצת קמרון היא לא עניין של מה בכך, לא רק בעיר דנוויל, אלא בכל המדינה!" אנסון, שלבש פנים זועפות, שתק. "מתי יגיעו ההורים של הילדה הקטנה?" שאל אנסון. 'היא ואיליין נראות כל כך דומות. האם אמא שלה יכולה להיות איליין?' תהה. רק אז מיילו חשב על איבי. הוא אמר במהירות, "באתי לכאן ישירות כשנשמעה האזעקה. הילדה הקטנה הזאת בטח עדיין במשרד שלי." "טוב." "מר קמרון, אתה לא חושב שהיא נראית כמעט זהה לגברת קמרון?" אנסון לפתע קפוץ את אגרופיו. מיילו, שלא הצליח לקרוא את מחשבותיו, יצא בחיפזון מחשש שאנסון יוציא עליו את כעסו. "ובכן... מר קמרון, נראה שיש לך תגובה אלרגית. האם עלי ליצור קשר עם דוקטור גרייבס?" מיילו הסתובב ושאל בדאגה. אנסון לא דיבר. מיילו הניד בראשו ויצא החוצה. מאז שאיליין נפלה מהצוק לפני חמש שנים, אנסון הפך ליותר ויותר הפכפך. כשחזר למשרד, מיילו לא ראה את איבי. הוא קימט את מצחו בחשדנות וניגש למשרד הנשיא. עם זאת, אף אחד לא טען שראה אותה. מיילו עמד כשזרועותיו משולבות. 'האם היא ברחה שוב?' תהה. כשחזר שוב למשרד, ראה לפתע מחרוזת מילים כתובות על הקיר ועטיפת ממתק על השולחן. "אמא שלי קוראת!" מיילו מלמל את המילים על הקיר והתבדר. הוא חשב, 'אז, האם זה אומר... שהיא נושאת את הטלפון שלה כל הזמן? אז למה היא המשיכה להניד בראשה עכשיו לא משנה מה שאלתי?' לאחר שאיבי קיבלה את שיחתו של אדי, היא קפצה בשמחה אל אחיה כשנתקלה באישה צעירה וגבעונית בשמלה לבנה. "אאוץ'! זה כואב!" איבי צנחה ארצה ושפשפה את הישבן שלה, כמעט פרצה בבכי. למיה נפגעה, והעוגה שבידה נפלה ארצה, מה שגרם לפנייה להפוך לחיוורות. "ילדה מרושעת! מי את?" מאז שרגליה התאוששו בנס לפני חמש שנים, אנסון שומר ממנה מרחק. בכל פעם שהיא התקשרה והתחננה שהוא יבוא לבקר אותה, הוא תמיד מצא תירוץ לסרב לה. הקונצרט האישי שלה עתיד להתקיים בקרוב בשבת הקרובה. היא פינתה במיוחד זמן להתלבש, ואז הגיעה לחברת אנסון כדי לשלוח לו הזמנה. במהלך השנים, למיה תמיד ראתה את עצמה כאשתו העתידית של אנסון. כולם נזהרים כשמתמודדים איתה מחשש להעליב אותה. פקידת הקבלה הגיעה אליה במהירות. "גברת ווייט, הילדה הזאת מחפשת את אמא שלה, אז מר קמרון ביקש ממיילו לקחת אותה למעלה." למיה התעצבנה בהתחלה לאחר שנתקלה בה. אבל כשראתה את פניה של איבי כל כך דומים לאלה של איליין, גל של שנאה פתאום השתלט עליה. היא אחזה בפרק ידה של איבי, משכה אותה מהקרקע בגסות, וצרודה, "מי אמא שלך?" איבי חשה כאב חד, ודמעות זלגו שוב על פניה. "או! זה כואב. תעזבי אותי, אישה רעה!" כשחשה במבט קר כקרח של מישהו עליה, למיה נדרכה. היא הבינה לפתע מה עשתה ועזבה את ידה של איבי. אז, היא בירכה את אנסון במבוכה. "אנסון." איבי התייפחה, נראתה נעלבת ביותר. היא רצה אל אנסון וחיבקה אותו. "אדוני, האישה הזאת כל כך מפחידה. היא צבטה אותי! היא אדם רע!" למיה התעצבנה והסבירה במהירות, "היא העליבה אותי! חוץ מזה, הילדה הזאת פתאום הגיעה משום מקום. אני..." "אדוני, תראה!" איבי, שפניה היו מכוסים בדמעות, הרימה את זרועה והסתכלה על אנסון ברחמים. זרועה השמנמנה הייתה עכשיו אדומה ונפוחה. "אנסון, אני לא מכירה אותה. אני..." למיה גמגמה כשפגשה את עיניו הקרות של אנסון. מיילו קיבל שיחה מדלפק הקבלה ומיהר לקחת את המעלית למטה. "מר קמרון!" אנסון ציווה על למיה בחומרה, "לכי! עכשיו!" "היא כתמה את החצאית שלי והרסה את העוגה שהכנתי בשבילך. אני רק..." איבי המשיכה להתייפח, נראתה נעלבת ומפוחדת, וגרמה לאנסון לרצות להגן עליה. "זה מקום עבודה. אל תבואי לכאן שוב אלא אם כן יש לך עבודה לדון עליה!" פניה של למיה החווירו ברגע אחד. היא לא יכלה להאמין שאנסון אמר את המילים האלה בפני כולם. 'האם זה בגלל שהילדה הזאת דומה לאיליין?' כשחשבה על כך, למיה קפוצה את אגרופיה בזעם. איבי בכתה אפילו יותר במרירות. "אדוני, היא בוהה בי! אני רוצה את אמא שלי!" כששמה לב למבטים השונים המלגלגים או המרכלים מהקהל, למיה התרגזה והסתובבה כדי ללכת. "חכי!" למיה עצרה והביטה לאחור. "תתנצלי בפניה." "אנסון, למה אתה מתכוון?" שאלה למיה בחוסר אמון. לאחר שהשפיל אותה בפומבי, למיה לא יכלה להאמין שאנסון יעליב אותה עוד יותר בכך שיבקש ממנה להתנצל בפני איבי. טון הדיבור של אנסון היה חמור, ולא הותיר לה מקום לסרב. "תתנצלי בפניה!" "אנסון, אתה יודע שאני מעריכה מאוד את התדמית הציבורית שלי, נכון?" "למיה!" אנסון קימט את מצחו ונהם, "אף פעם לא ציפיתי שתתייחסי לילד בצורה כל כך מרושעת!" איבי צפתה בסתר באנסון תוך כדי ניגוב דמעותיה. היא הייתה קצת מבולבלת וחשבה, 'האיש הרע הזה לא הגן עליה! האם ג'וליאן לא אמר שהאישה הרעה הזאת הייתה אהבת חייו, והוא מוכן לבזבז עליה הרבה כסף?' היא הייתה קצת מבולבלת! למיה התנשפה בזעם, והרגישה מושפלת לחלוטין. לאחר שהסתכלו זה על זה במשך דקה בערך, למיה הסתובבה כדי ללכת. "למיה, אם את מעיזה ללכת עכשיו, אני לא אלך לקונצרט שלך בשבת."