בהיתי בהשתקפות שלי במראה באורך מלא שהייתה תלויה על גב הדלת שלי. החצאית העפרון האדומה שחיבקה את הירכיים הצרות שלי נראתה כאילו היא נתפרה במיוחד בשבילי, אבל בכל זאת לעגתי לה, תיעבתי כל סנטימטר ממנה ומהחולצה הלבנה המכופתרת קצרת השרוולים שתחבתי לתוך המותן הגבוה שלה. אני לא הבחורה הטיפוסית של "עוזרת מנהלת", אבל בדיוק את התפקיד הזה הייתי צריכה לגלם היום בחברה של אבא שלי. טוב, חורג. הוא לא היה אבא שלי האמיתי. הזכרתי לו את העובדה הזאת לעתים קרובות יותר ממה שהייתי צריכה, ולו רק בגלל שידעתי שזה מפריע לו כל כך. אולי זה היה אכזרי, אבל וויליאם פשוט לא הבין אותי. ככל שיכולתי לראות, הוא אפילו לא ניסה. טכניקות ההורות שלו היו ישר מתוך הספרים של שנות השמונים, שבהם "תכריח את הילדים שלך ללכת לקולג'" היה בראש הרשימה שהורים יכלו לטפוח לעצמם על השכם לגביה. לא היה לו משנה שלחלק מהאנשים פשוט אין עניין בתואר, או שהתשוקה האמיתית שלהם בחיים היא לא משהו שדורש פיסת נייר מפוארת. מהרגע שוויליאם נכנס לחיינו, הוא הבהיר בצורה מכאיבה שההרשמה לאוניברסיטה מצופה ממני. כשסיימתי תיכון בגיל שמונה עשרה, הוא ייחס את חוסר ההתמדה שלי במחלקה הזו לצורך בפסק זמן משתים עשרה שנות הלימודים שזה עתה סיימתי. אבל ברגע שמלאו לי תשע עשרה, הוא הפעיל לחץ כבד. בסופו של דבר בישרתי לו שאין לי שום כוונה ללכת לקולג', ושאני יכולה לפתח קריירה כאמנית בלי חובות הלוואה משתקים או ארבע שנים נוספות של ייסורים אקדמיים. לא שהייתי צריכה לקחת הלוואות כלשהן. וויליאם היה מיליארדר - ממש כך. הוא היה הבעלים של החברה שלו, מה שאומר שהיה לנו בית נחמד מאוד בשכונה נחמדה מאוד עם שלוש מכוניות נחמדות מאוד שחונות בחניה, סוג המכוניות שבדרך כלל שמור לכוכבי קולנוע ונסיכי נפט. לא הייתה שום סיבה שהוא לא היה יכול לשלם עבור שכר הלימוד שלי, אם זה היה מתאים לו. הבעיה הייתה שזה לא התאים לו. הוא רצה שאני אלמד לדאוג לעצמי, שנראה די לא הוגן, בהתחשב בעובדה שכנראה הוא מעולם לא היה צריך ללמוד את הלקחים האלה. הוא לא בנה את החברה שלו, סבא שלו עשה זאת. "אהבה קשוחה" הייתה קשה לתמרון כשאתה צבוע ענק לגבי זה. כשסיפרתי לו שאני לא הולכת לקולג', הוא שתק לזמן מה, כאילו הוא באמת לא הבין מה אני אומרת לו. הגבות שלו נקשרו יחד בקשר חשוך במרכז המצח שלו, והעיניים הכהות שלו נדלקו לפתע באש כשהוא התחיל לתפוס. הוא כינה את התשובה שלי "בלתי מתקבלת על הדעת", ואני גלגלתי את העיניים, ונלחמנו במשך יומיים רצופים על מצב העתיד שלי. כל זה הוביל להיום, שבו אני עכשיו עומדת להתחיל את החולצה הראשונה שלי כעוזרת האישית שלו כדי שאוכל "להבין טוב יותר איזה גורל מחכה לי" אם לא אעשה כדבריו. אני לא הולכת להקל עליו, למרות זאת. אם הוא רוצה להאמין שאני אידיוטית לא יוצלחית, אני אשחק את התפקיד הזה מצוין. חטפתי את הארנק שלי מהוו שליד המראה שלי וזרקתי לתוכו את הטלפון הנייד שלי. החבר שלי, דריק, היה בנסיעה כל השבוע שאמורה היינו לצאת אליה יחד, אבל אבא החורג שלי דאג שאשאר בבית במקום זאת. קיוויתי שהוא והחברים שלנו נהנים בלעדיי בקליפורניה. קיוויתי גם שדריק ימצא זמן לשלוח לי הודעה היום בזמן שאני בעבודה. זה ייתן לי תירוץ להתעלם מהאחריות שלי. שמתי את הארנק על הכתף והסתכלתי על עצמי שוב במראה באורך מלא, מנענעת בראשי. מעולם לא נראיתי יותר תאגידית בכל חיי. צו הורי או לא, נגעלתי מעצמי. אל תיתן לו להגיע אליך, חשבתי, מנענעת את בהונותיי בעקבי הסלינגבק האדומים שלי. זה בדיוק מה שהוא רוצה. תרימי את הראש ותהפכי את החיים שלו לגיהנום עלי אדמות. חייכתי להשתקפות שלי. להרים גיהנום זה בהחלט משהו שאני יכולה לעשות, וזה לא תאגידי בשום צורה או אופן. אם משהו הולך לגרום לי להרגיש טוב יותר, זה יהיה להרוס את היום של אבא החורג שלי. הנסיעה למשרד של אבא החורג שלי לא ארכה זמן רב. למרות שגרנו בשכונה נחמדה מאוד שמרוחקת משאר החברה, מרכז העיר לא היה רחוק מאוד, וגם לא הבניין העצום בבעלותו, מגדל הולסטן. זה היה גורד שחקים ענקי עם אור אדום מהבהב בקצה הצריח שלו, אחד שכמעט אבד לערפל ולכיסוי העננים היום. נפלא. בנוסף לעובדה שאני בעצם שפחה לגחמות של אבא החורג שלי, זה גם הולך להיראות חרא בחוץ. אני אפילו לא אוכל ליהנות מהנוף. חניתי בחניון וניגשתי לביטחון לקבלת תג השם מפלסטיק וכרטיס המפתח שלי לקומה הניהולית של אבא החורג שלי. השומר שם עשה מזה עניין גדול - "לא רבים מקבלים את הסוג של כרטיס שאת מקבלת, ילדה!" - אבל התרשמתי הרבה פחות. הייתה לי תחושה שדי הרבה אנשים מתחנפים לאבא החורג הבלתי נסבל שלי, או בגלל שהוא היה חזק בצורה שלא תיאמן או בגלל שהוא היה נאה בצורה לא הוגנת, אבל כנראה שניהם. לא הייתי מופתעת לשמוע שהעוזרת האישית האחרונה שלו קיבלה את התפקיד אך ורק על סמך היתרונות של שכיבה על הגב. אבל זה לא סביר. בנוסף לכל גרם אחר של שלמות שנחש דרך הוורידים שלו, וויליאם היה, על פי כל הדיווחים, איש של יושרה וכבוד. לא היו כאן רכילות עסיסית. אצטרך להסתפק בפנטזיות המזוהמות שלי לתפוס אותו על חם ואמא שלי מתגרשת ממנו ומקבלת חצי מההון שלו. כשנכנסתי למעלית, לא ראיתי מספר רשום לקומה שלו. עם זאת, היה חריץ לכרטיס מפתח ליד החלק התחתון, שחשבתי שמיועד לאנשים כמוני. החלקתי את שלי פנימה והפאנל שאב אותו פנימה, והחזיק אותו במקום כשאיזה תהליך דיגיטלי קרא את הכרטיס והורה למעלית לקחת אותי לקומה המתאימה. זה, לפחות, היה מעניין, ודרך פנומנלית להרחיק משדלים ומבקרים לא רצויים אחרים. אם הם אפילו לא יכלו למצוא את הקומה שלך ברשימה, הם לא יכלו "להיכנס בטעות". הופתעתי כשהדלתות נפתחו. המעלית זזה כל כך מהר ובשקט שלא הבנתי שעלינו כבר שלושים ושלוש קומות. לא רק זה, אלא המקדש הפנימי של אבא החורג שלי היה בתולי לחלוטין, יותר ממה שדמיינתי אפילו.