זה היה ממש התגלמות המושלמות. רצפת השיש כמעט וזהרה, ושולחן הכן מעץ הדובדבן שחיכה לי בקצה השני של החדר היה מבריק כל כך, שהבוהק כמעט כאב. לא היה שם אפילו גרגר אבק אחד, אפילו לא על הנברשת העתיקה הנוצצת מעל. הייתי מלאת יראה, וקיוויתי בכנות שאבי החורג לא חושב שחלק מחובותיי יכללו שמירה על ניקיון הלובי. ניגשתי לאט לשולחן שליד סט דלתות כפולות המובילות למשרדו. פתחתי את המגירה התחתונה, הכנסתי את התיק שלי וישבתי על כיסא העור המרופד שנמשך ליד מסך המחשב. התעסקתי עם העכבר עד שהוא התעורר לחיים וביקש ממני סיסמה שעדיין לא הייתה לי. אנחתי, תיפפתי בציפורניי המטופחות על השולחן ובהיתי בשעון על הקיר. כמעט שמונה. איפה וויליאם? בזמן שחיכיתי, חפרתי בתיק שלי והוצאתי את הטלפון שלי, ושלחתי הודעה לדריק: מתגעגעת. תשלח הודעה אחר כך?? לא קיבלתי תשובה, אבל לא ציפיתי לאחת. הוא היה עכשיו בזמן קליפורניה, בדיוק כמו שאני הייתי אמורה להיות, אם אבי החורג לא היה מחליט לדפוק לי את החיים. ואז שמעתי את אחת הדלתות הכפולות מתחילה להיפתח. החזרתי במהירות את הטלפון שלי, רק כדי לראות את אבי החורג הולך לעברי. האם הוא היה כאן במשך הלילה? הוא בהחלט נראה ככה. הוא היה מרושל, שיערו פרוע, החליפה המותאמת שלו מקומטת והעניבה שלו משוחררת. היו לו שקיות כבדות מתחת לעיניים, וכשהוא מיקד את עיניו המטשטשות בי, הן היו כל כך אדומות מדם שהיה פלא שהוא הצליח לראות משהו בכלל. "טוב," הוא מלמל, "את כאן. הבאת כבר קפה?" הסתכלתי סביב הלובי. לא ראיתי מכונת קפה או מכונת אספרסו בשום מקום. "ואיפה אני אמורה לעשות את זה?" שאלתי אותו. וויליאם צמצם את עיניו לעברי. ואז הוא נאנח, שפשף אותן עם פרק ידו, והנהן לעבר המעלית. "תרדי למפלס האמצעי. יש שם סטארבקס." בהיתי בו. "ברצינות? יש לך סטארבקס בבניין שלך?!" "יש לי." הוא חטף עט מהשולחן שלי ושרבט פתק על גב כרטיס ביקור. "תביאי לי את זה. תוודאי שהם עושים את זה כמו שצריך. אני לא רוצה שתצטרכי לחזור לשם." לקחתי ממנו את הפתק. "אבל הטלפון..." הוא נופף בידו בביטול. "צ'רי לא תעביר לכאן שיחה אלא אם כן זה חשוב." "מישהו עדיין יכול להתקשר," התנגדתי, אבל הוא פשוט חזר למשרדו. "אז אני מניח שכדאי לך למהר," הוא אמר מעבר לכתפו. נענעתי בראשי. היום הזה רק הולך ומחמיר. אם זה מה שאני יכולה לצפות לו מעבודה עבור אבי החורג, אז אני צריכה למצוא דרך לעלות לו על העצבים ולגרום לו לפטר אותי - מהר. אחרי שהבאתי לו את הקפה שהוא הזמין, וויליאם עדיין החזיר אותי שלוש פעמים נפרדות כדי "לתקן" אותו, למרות שזה היה בדיוק מה שהוא הזמין. כאילו כדי לבסס את הנחישות שלי לצאת מההסדר הזה, הוא סיפק לי מעט מאוד הכשרה, או אפילו לוח זמנים של מה אני אמורה לעשות ומתי. ברור שהוא רצה להרשים אותי שחיים כ"עבד נרצע" רגיל הם גיהנום עלי אדמות, אבל היה לי ברור שהוא עושה את זה גרוע בהרבה ממה שזה באמת. ניסיתי כמה שיטות שונות של חבלה מכוונת. כשסוף סוף קיבלתי שיחה מצ'רי, אמרתי בכוונה לוויליאם שזו אמא שלי, מה שגרם לו לענות לטלפון עם, "היי, מותק." הוא הצליח לצחוק על זה כבדיחה עם הלקוח, אבל יכולתי לדעת שהוא זועם עליי, וזה מה שרציתי. ואז עשיתי בלגן מוחלט ממערכת התיוק, ווידאתי שכאשר וויליאם חזר מהצהריים, לא היה לו מושג איפה שום דבר. שיחקתי אותה טיפשה והתנהגתי כאילו חשבתי שאני עושה לו טובה, אבל היה ברור שהוא לא קונה את זה. בזמן שהשעה שלוש הגיעה, עם זאת, נגמרו לי הרעיונות. באמת לא היה הרבה להיות המזכירה של אבי החורג, מה שהקשה לקלקל משהו. החלטתי לבדוק את הטלפון שלי ולראות אם דריק אי פעם שלח לי הודעה חזרה. הצצתי בדלתות הכפולות למשרדו של וויליאם. הן היו סגורות, ונשמע שהוא נמצא באיזו שיחת ועידה. מושלם, חשבתי. עכשיו ההזדמנות שלי. בשמחה שלפתי את הטלפון שלי מהתיק במגירה וגללתי בין שלוש ההודעות שדריק שלח לי מאז ששלחתי לו הודעה הבוקר. גם אני מתגעגע אלייך, מותק. בודד כאן בלעדייך.? לבד היום בחדר המלון. שלחתי לו הודעה חזרה, זועפת. לבד? אתה בסדר? כן, הוא ענה במהירות. פשוט נקעתי את הקרסול בטיול. לא ביג דיל.? טחנתי את שיני. שנאתי להיות כל כך רחוקה ממנו. הייתי צריכה להיות שם. הייתי צריכה להיות מסוגלת למנוע ממנו לפגוע בעצמי. דריק תמיד לקח יותר סיכויים, יותר סיכונים כשהוא לא איתי. אם וויליאם לא היה עושה התקף זעם... דחקתי את הכעס שלי כדי לנחם את החבר שלי. אני מצטערת. איך אני יכולה לגרום לך להרגיש יותר טוב? התשובה שלו לא הייתה בשבילי הלם. ובכן, תמיד יכולת לספר לי מה את עושה... זה היה קוד ל"סקסטינג". וויליאם רצה שאני אבדה איזו אגדה מלוכלכת שהוא יוכל לאונן עליה - זו תמיד הייתה המטרה. חייכתי. עבר זמן מאז שזינונו לאחרונה. גם אני מתתי לקצת תשומת לב. ומכיוון שאבי החורג שלי היה עסוק בשעה הקרובה או משהו כזה, היה לי הרבה זמן לעשות עוד דבר שובב אחד בעבודה. התחלתי לשלוח לו הודעה חזרה, והגזמתי מאוד במה שאני עושה בפועל. סיפרתי לו מה אני לובשת בפירוט מייגע, אם כי קיצרתי את מכפלת החצאית שלי במידה ניכרת והשארתי יותר מכמה כפתורים פתוחים על החולצה שלי. תיארתי את זה כ"שקוף" מדי, מה שריגש את דריק עד בלי די. הוא אהב את הציצים שלי, במיוחד כשהם היו מכוסים בדלילות. הוא אהב את ה"מסתורין" של זה, למרות שהוא ראה אותם מיליון פעמים קודם לכן.