"תודה," מלמל בשקט, לוקח את כוס הוויסקי משון. הם בילו מה שהרגיש כמו שעות אינסופיות בלגימות ולא אמרו מילה. למרות שאיבן השתוקק לשמוע את קולו של שון, השיגעון הגובר שלו נבע מהתשוקה הנואשת שלו ששון יאמר משהו, כל דבר שזה לא יהיה. אפילו אם לשון לא היה מה לתרום, איבן קיווה שהוא ישתתף בשיחה על המסיבה או על המשקאות. להסתכל ישירות על שון הרגיש מאיים, מה שגרם לאיבן ללגום במהירות את שארית המשקה שלו, לדחוף אותו