אשמח לשמוע אותך מתחננת ליב אני נדחקת דרך הלובי הצפוף של המלון, מרגישה לא שייכת כמו שאני בדרך כלל מרגישה בציבור. אם הייתה לי את מבוקשי, לעולם לא הייתי עוזבת את הדירה שלי. הייתי פשוט נשארת עטופה בפיג'מה נוחה עם הרומן האחרון ביד אחת וכוס תה בשנייה. שלמות מוחלטת. אז מה אם אני בת תשע עשרה וחיה כמו אישה זקנה מהמאה ה-19? נראה שלחתול שלי לא אכפת. אני דוחה הצידה את המחשבה שצ'סטר מקפאוזי לא צריך להיות הזכר