נקודת מבט של אמנדה: היום יום ההולדת ה-8 שלי, אנחנו בבית שלנו. אני גרה עם אבא ואמא. אני יושבת עכשיו על הספה, מחכה להם. אמא כל כך עסוקה בהכנת קופסאות האוכל שלנו. אבא בחוץ, מסדר את המכונית שלנו. חייכתי ודמיינתי מה יקרה אחר כך. אני כל כך מתרגשת לחגוג איתם את יום ההולדת ה-8 שלי! "אמנדה, בואי נלך!" אמא קראה לי. קמתי מהספה ונעקתי אחריה. יצאנו החוצה. היא נעלה את הדלת הראשית. אבא נכנס למכונית. אמא ישבה מקדימה. אני, אני יושבת במושב האחורי. "אני כל כך מתרגשת לעשות פיקניק!" צעקתי בשמחה. אמא שלי הסתכלה עליי וחייכה. "יום הולדת שמח, אמנדה שלי." היא בירכה אותי בחיוך היפה שלה. הנהנתי. "תודה, אמא!" אבא חייך גם הוא, אני יכולה לראות במראה. אחרי שעה, הגענו לפארק. יצאתי מהמכונית ורצתי מסביב. אני כל כך מתרגשת! ואז התיישבתי מתחת לעץ גדול. אמא ואבא הולכים יחד, הם נושאים את קופסאות האוכל שלנו ואני יכולה לראות את קופסת העוגה. בטח, זו עוגת יום ההולדת שלי! אני כל כך שמחה היום! אנחנו יושבים עכשיו ביחד מתחת לעץ הגדול. אמא התחילה לשיר שיר יום הולדת שמח בשבילי. שרנו יחד תוך כדי מחיאת כפיים. כיביתי את הנרות בעוגה וביקשתי משאלה. המשאלה שלי? אני רק רוצה להיות מאושרת עם המשפחה שלי. אכלנו הכל וכשסיימנו, חזרנו לתוך המכונית. "לאן אנחנו נוסעים אבא?" שאלתי תוך כדי חגירת חגורת הבטיחות. הוא הסתכל עליי וענה, "אנחנו הולכים לקנות לך מתנת יום הולדת!" כשהגענו לקניון, הם שאלו אותי מה הם צריכים לקנות לי. רק הסתכלתי מסביב וכדור תפס את תשומת ליבי. תפסתי אותו ונגעתי בו. הוא נראה קופצני. ניסיתי לכדרר אותו והוא ממש טוב! אבא שלי ראה אותי, הוא ניגש אליי והתכופף כדי להגיע אליי. "אמנדה, את רוצה את זה?" הוא שאל אותי. הנהנתי לעברו. הוא חייך ותפס אותו. "אני אקנה לך את זה, בסדר?" חייכתי והנהנתי פעמיים. "כן בבקשה!" ואז חיבקתי אותו. "תודה אבא! אני כל כך שמחה!" אבא שלי קנה את צעצוע הכדור. אמא ואבא הסתכלו עליי בזמן ששיחקתי עם הכדור החדש שלי. אני לא יודעת למה אני ממש נמשכת לכדור הזה! ואז הלכנו לקולנוע וצפינו יחד בסרט קומדיה. זה היה ממש כיף. אמא ואבא צחקו בלי הפסקה. רק צפיתי בהם. אמא ואבא ישבו יחד. אני, אני יושבת ליד אמא שלי. זה כל כך מקסים לצפות בהם. אני מקווה שזה לעולם לא ייגמר. אחרי הסרט, החלטנו לצאת החוצה. היינו צריכים לחצות את הכביש כי אבא החנה את המכונית שלנו רחוק מהקניון כי אזור החניה מהקניון היה מלא כשהגענו. עמדנו ליד הרבה אנשים. אנחנו מחכים לאות העצירה. הסתכלתי על אור העצירה תוך כדי כדרור הכדור שלי. אבל אז.. "אה?" נפער פי. הכדור החליק לי מהיד. צעצוע הכדור שלי התגלגל על הכביש. החזה שלי התהדק. "לא!" צעקתי. זה כל כך יקר לי! אסור שיינזק! בחוסר זהירות צעדתי קדימה כדי להשיג את הכדור בלי לשים לב למעשה שלי. ראיתי מכונית לבנה מתקרבת אליי. עצמתי את עיניי. אבל.. מה קורה? לאט פקחתי את עיניי ונישאתי על ידי בחור. אני לא יכולה לראות את פניו, הוא חובש כובע מצחייה. הסתכלתי מסביב והבנתי משהו מוזר. אנחנו עפים? התחלתי לפחד. בכיתי כל כך חזק. אני לא יודעת מה קורה. בבקשה תצילו אותי, אמא ואבא! אחרי כמה שניות, הגענו לפארק רטירו. ראיתי שם ספסל והחלטתי לשבת שם. ניגבתי את דמעותיי והסתכלתי עליו. ניסיתי לראות את פניו אבל חשוך כל כך והוא חובש כובע מצחייה. הוא הסתובב ואז הרים את ידו הימנית. הוא אומר שלום? האם נופף היד הזה אומר לי שהוא הולך להשאיר אותי כאן לבד? אבל בכל זאת, הוא הציל את חיי! אני לא יודעת אם אני סתם הוזה. אבל אני רוצה להודות לו בכל ליבי. "תודה שהצלת אותי!" צעקתי. הוא הפסיק ללכת. אבל אחר כך הוא המשיך לעזוב את הפארק. נשמתי נשימה עמוקה. אני מקווה שאמא ואבא שלי בסדר. תפסתי את הטלפון שלי והתקשרתי לאמא. אמא געה בבכי כשענתה לשיחה שלי. הם כבר היו במכונית ואמרו לי שהם בקרבת מקום. רק חיכיתי שהם יגיעו. אחרי כמה דקות, הם הגיעו לכאן. ראיתי אותם מרחוק רצים לעברי. כשהם ניגשו אליי, הם חיבקו אותי וחיבקתי אותם בחזרה. הם נראים כל כך מודאגים! אבל הם לא שאלו אותי איך שרדתי את התאונה. הם היו כל כך שמחים שאנחנו שוב מאוחדים. "הבת שלי, זה היה כל כך מסוכן. בבקשה אל תעשי את זה שוב." אמא געה בבכי תוך כדי חיבוק. טפחתי לה על הגב. "אני מבטיחה אמא, אני לא אעשה את זה שוב." אבא אז עזב את החיבוק וקם. הסתכלתי עליו והוא מחזיק את צעצוע הכדור שלי. עיניי התרחבו. "איך?" שאלתי. לא יכולתי להאמין שצעצוע הכדור שלי שרד מהמכוניות האלה! "המכוניות עצרו כשצעקנו את שמך. אבל להפתעתנו, נעלמת. זה היה רק הכדור והוא נשאר בטוח!" אבא הסביר תוך כדי בכי. "אבא.." מלמלתי. אמא עדיין מחבקת אותי. אבל אני ממש תוהה למה הם לא שואלים אותי איך שרדתי את התאונה. אמא קמה ותפסה את ידי. "בואי נלך?" היא שאלה אותי תוך כדי הסתכלות בעיניי. הנהנתי ועזבנו את הפארק יחד. בתוך המכונית, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה קודם לכן. מי הוא? האם הוא אפילו בן אדם? האם זה היה בכלל אמיתי? או שזה היה רק חלום? אני מבולבלת. אבל אני ממש אסירת תודה שהוא הציל אותי. אני מקווה שנוכל להיפגש שוב, אני רוצה לומר שוב תודה בצורה יותר נאותה.