וֶסְטוֹן "אני שמחה שסוף סוף הואלת להופיע, מר ווֹן." היא מחייכת, אבל ברור שהחיוך מסתיר את התסכול שלה... או לפחות מנסה. ידיה שלובות בחוזקה לפניה, כתפיה הקטנות מרובעות, סנטרה בולט מעט. "מה? הפעם אין קפה לזרוק עליי?" ברור שהיא לא משועשעת מהתגובה שלי. "לחלקנו יש עבודה חשובה לעשות שאי אפשר פשוט לדחות. אמא שלי אמרה לך שאני מאחר, לא?" "זה לא מצדיק את זה. כל שאר ההורים הצליחו להגיע בזמן." "נו, אני כאן, לא,