המאהב האידיאלי שלי יהיה גבר שלא ממהר להיכנס למיטה, אוהב ספרות וספרים, ומנומס. אחותי אומרת שגברים כאלה נכחדו מהעולם במאה ה-21. היא האשימה אותי שאני תמיד חולמת בהקיץ על שטויות של חנונים, ושבגלל זה עדיין לא איבדתי את בתוליי. זאת אומרת, למה שאמהר? מעולם לא הייתי מאוהבת. אני פשוט מחכה למשהו אינטימי יותר. אבל עכשיו, כשדניאל הופיע, אני חיה באגדה. אנחנו יוצאים כבר כמה חודשים, אחרי שהתאהבנו ממבט ראשון בחנות ספרים. הוא מתחשב וקשוב, ויודע להקשיב, תפקיד שאני בדרך כלל ממלאת – אחרי הכול, ההתמחות שלי היא ייעוץ. הוא לא מנסה לדחוף אותי ללכת רחוק מדי מהר מדי, מה שמבדיל אותו מגברים אחרים ומתאים באופן מושלם לקצב שלי. היום, בחנות הספרים שבה נפגשנו לראשונה, אני לוגמת מהקפוצ'ינו שלי ומביטה בגזרתו הגבוהה והצנומה של החבר שלי, בשערו הערמוני המתולתל שנופל על עיניו הירוקות. דניאל תמיד לבוש כל כך יפה, והיום הוא לובש מכנסיים אפורים מגוהצים למשעי, ועל פרק כף ידו שעון כסוף ונוצץ. רגע, אני חושבת לעצמי, ממקדת את מבטי ומצמצמת את עיניי. אלה יהלומים מתחת לזכוכית? אני נושכת את שפתיי, תוהה מדוע לחבר שלי יש שעון יהלומים. כלומר, אני בסך הכול סטודנטית תפרנית לתואר שני – יכול להיות שהוא עשיר? אני מבחינה בתנועה מעבר לכתפו של דניאל, וכשאני מביטה לשם, עיניי מתרחבות. "דניאל, יש... בחור שם. והוא בוהה ישר בנו." דניאל מסתובב ומביט היישר בבחור השרירי, שגובהו הרבה מעל מטר שמונים וגופו חטוב. חליפתו המקצועית לא מצליחה להסוות את גסות ידיו, את הצלקת האכזרית שחוצה את פניו באלכסון, וכמעט מבקעת את אפו לשניים. "אה, אממ," אומר דניאל ומושך בכתפיו. "אל תדאגי לגביו." "אל תדאגי לגביו!?" אני לוחשת, קצת מפוחדת. "דניאל, הוא מסתכל ישר על-" "לא, זאת אומרת, הוא איתי." דניאל מחייך אליי חיוך מתנצל, והלסת שלי נשמטת בתדהמה. "זה פארקר, הוא... ובכן. הוא מין שומר ראש שלי." "אה," אני אומרת, וסוגרת את פי הפעור לצורת O מביכה. אני בוהה בדניאל. הוא צריך שומר ראש? עד כמה הוא עשיר? "כן, פשוט תתעלמי ממנו," דניאל אומר בחיוך קריר. "אבא שלי קצת מגונן מדי," הוא מגלגל עיניים. "בכנות, הוא כל כך לחוץ מענייני ביטחון שהוא יכול היה להשתמש בפסיכולוגית כמוך שתרגיע אותו קצת." דניאל צוחק, ומפיג את המתח. "בכל עת," אני ממלמלת, משחקת בעצבנות בשערי האדום והארוך, ודואגת מהפער בין עושרו של דניאל למעמדי כעכבר כנסייה. מעולם לא פגשתי מישהו שיש לו שומר ראש. "אפשר להביא לכם משהו נוסף?" גם דניאל וגם אני נושאים את מבטנו אל הבריסטה שמחייך אלינו מלמעלה, בחור בלונדיני נאה במיוחד שסינר קשור סביב מותניו. "לא תודה, קולין," אני אומרת, ומחייכת אליו חיוך רחב. "למען האמת, אפשר מילוי מחדש לשנינו?" דניאל אומר, ומעניק לקולין חיוך איטי. "אה, בעצם..." אני אומרת, מביטה בשעון ודוחפת את שערי מאחורי אוזניי. אם לא אצא עכשיו, אין ספק שאאחר לעבודה שלי – הערכות פסיכולוגיות בבית הסוהר המדינתי. "אז היא תיקח את שלה לדרך," דניאל אומר, וקם מהספה שלנו. "הנה, אני אעזור לך." הוא הולך בעקבות קולין לדלפק הקפה. אני מתחילה לארוז את התיק שלי, נחושה לתפוס את החשמלית הבאה, כשלפתע אני מבחינה שהטלפון של דניאל רוטט על השולחן. שיחה נכנסת. כשהמספר נעלם, על מסך הבית של דניאל מופיעה תמונה משפחתית. הגבר הגבוה מאחור הוא בוודאי אביו, והשני אולי אח גדול? בזמן שאני מנסה להבין את התמונה, הטלפון מצלצל שוב – אותו מספר. מתוך דחף רגעי, אני חוטפת את הטלפון של דניאל, תולה את התיק הארוז על כתפי, ופונה לכיוון דלפק הקפה. "דניאל," אני אומרת, חומקת אל מאחורי הדלפק, "אתה מקבל שיחת טלפון-" אבל אין כאן איש. אני מסתכלת סביב, מבולבלת – אני בטוחה שראיתי את קולין ודניאל פונים לכאן... אני שומעת רעש מחדר האחסון, חבטה מוזרה ועמומה ואנחה. אני צועדת שני צעדים קדימה ומציצה מעבר לדלת, אולי שניהם- אלוהים אדירים. במרחק של פחות ממטר ממני, החבר שלי מצמיד את קולין אל קיר חדר האחסון, אגרוף אחד לופת את בד חולצתו – ומנשק אותו בתשוקה – עיניו של קולין עצומות, ידיו מגששות אחר כפתור מכנסיו של דניאל, חגורתו כבר פתוחה, והוא לוחש את שמו – את שמו של החבר שלי – "אתה צוחק עליי!?" אני צועקת, בלי לחשוב אפילו, ומטיחה את הטלפון בדניאל ובמאהב שלו. שני הבחורים קופצים, נרתעים זה מזה. "פיי – אני –" פניו של דניאל מלאות הלם. עם דמעות בעיניי, אני נמלטת מהחדר ומבית הקפה. "פיי!" דניאל פורץ לרחוב אחריי. "את לא מבינה!" הוא תופס בזרועי, מושך אותי בחזרה אליו. "אני באמת מחבב אותך," הוא אומר, עיניו מלאות חרטה. "את מדהימה – זה פשוט שהמשפחה שלי לא תבין, לא תאשר-" "אז מה," שאלתי, מופתעת. "אתה פשוט רוצה שאהיה חברת הכאילו שלך!? מצטערת," אני משחררת את זרועי מידו. "לא מעוניינת." "בבקשה, פיי!" דניאל קורא אחריי בעודי מתרחקת בריצה. "בבקשה – אני יכול לתקן את זה! כמה את רוצה? מיליון? שלושה מיליון? אני יכול-" אני רואה אותו שולף פנקס צ'קים מכיסו. "אני לא רוצה את הכסף שלך!" אני אומרת, קולי לעגני. דניאל ממצמץ ואני מסובבת את גבי. "אני אשמור על הסוד שלך, אתה לא צריך לשלם לי. אני פשוט לא רוצה לראות אותך יותר." ובדיוק כך, האגדה שלי עם הנסיך על הסוס הלבן הגיעה לסיומה. אני ממהרת במורד הרחוב, עיניי מתמלאות דמעות זעם. שעתיים לאחר מכן, אני יושבת ליד שולחן פלסטיק בתא בנוי בלוקים, עיניי יבשות ושערי אסוף לאחור במראה שאני מקווה שנראה מקצועי. רגלי רועדת מעצבנות, וגם, אני חושבת, מקצת הלם. אני עדיין לא מאמינה מה דניאל עשה לי. אבל אני מתיישרת בכיסאי, נושמת נשימה עמוקה. אני חייבת להתרכז בעבודה שלי עכשיו, ואני לחוצה להפליא לקראת המשימה הבאה שלי. עד כה, שובצתי רק לפושעי צווארון לבן פשוטים, אבל היום עליי לערוך הערכה לקנט ליפרט, הגבר המכונה "מלך המאפיה" של עירנו. האכזריות שאין שני לה והצעדים הבלתי נתפסים שהוא נוקט כדי להגן על כוחו ידועים לשמצה בעיר הזאת. אני שומעת את דלת המסדרון נטרקת ונפתחת, וקמה מכיסאי, מהדקת את ידיי לז'קט שלי כדי ליישר אותו. מעולם לא הייתי כל כך עצבנית מאז שהתחלתי את העבודה הזו. השומרים מביאים את ליפרט מעבר לפינה ואני מופתעת – ציפיתי שליפרט יהיה איש שמן, זקן וקרח – מהסוג השמנוני והנבזי ששייך לעולם התחתון של עירנו. אבל הגבר הזה חטוב וגבוה, ונע בסוג של חן מסוכן. עיניי עוקבות אחר תנועת כתפיו מתחת לבד מדיו, ואחר האופן שבו השומרים נרתעים מעט כשהם פותחים את האזיקים שעל ידיו. אני משתנקת כשעיניי נופלות סוף סוף על פניו של ליפרט, ופי מתייבש. שערו הכהה נופל על מצחו, לסתו המרובעת, קמטי הזעף העמוקים החרוטים מעל עיניו הירוקות – אלוהים אדירים. ראיתי את האיש הזה בעבר. ראיתי אותו היום, בתמונה בטלפון של החבר שלי – ושוב, בגרסה צעירה יותר, חקוקה בתווי פניו של החבר שלי עצמו. דניאל הוא לא סתם איזה ילד עשיר. הוא הבן של מלך המאפיה.