~ליאו~ תמיה הייתה חיי, אהבתי. לא היה דבר שלא הייתי עושה בשבילה. אהבתי אותה בכל ליבי. כשנשבעתי להזדווג איתה, התכוונתי לכך. היא הייתה מושלמת בשבילי. היא הייתה יפה מבפנים ומבחוץ והייתה לה את הכוח שלונה צריכה להחזיק בו. אהבתי גם את התכונות שלה. לא יכולתי לתת לה לחמוק ממני. הייתי מאוהב בה במשך זמן מה, וכשהזדמנות לחזר אחריה הציגה את עצמה, ניצלתי אותה ומעולם לא הסתכלתי לאחור. היינו נשואים חמש שנים. אהבתי אותה מאוד. אהבתי הייתה כל כך חזקה שהאמנתי שיהיה קל לדחות את בת הזוג הגורלית שלי אם אי פעם אמצא אותה. היא הבטיחה לעשות את אותו הדבר. מעולם לא ידעתי שאשבור את ההבטחה הזו בפחדנות. תמיה לא רצתה ללכת למסיבת ארוחת הערב של קספר. הייתי צריך להקשיב ולבטל, אבל הלכתי, וזו הייתה תחילת נפילתי. הריח שלה תפס אותי לא מוכן ומשך אותי אליה כמו מגנט. נענע ותפוחים, מתוק וטעים. הייתי שבוי בקסמיה, והיא עשתה את אותו הדבר. פניתי לעברה, והיא הייתה כל מה שהתקיים. הרגשתי שהאהבה והחיבה שלי לתמיה נעלמות מיד. נלחמתי להחזיק בה, אבל המשיכה של הקשר הייתה כל כך חזקה. "בת זוג," היא קישרה אותי, והגבתי. אמנדה היה שמה, והיא הייתה האבדון שלי. הייתי חייב לגעת בה ולראות אותה. אז היא ביקשה שנדבר במרפסת. הלכתי בחוסר רצון. ברגע שהגעתי לשם, הייתי לכוד. רציתי לדחות אותה, אבל הפה שלי לא הצליח לבטא את המילה; הזאב שלי, בלאק, לא יכול היה לעשות זאת. רצינו אותה, את כולה, ולשמור אותה. "ערב טוב, אלפא ליאו," היא אמרה, ובלעתי את רוקי. היא הכינה שיעורי בית. הופתעתי ממנה, ובמקום לשמור על פנים חתומות, חייכתי בחום, והיא נפלה לתוך זרועותיי. "בת זוג," שמעתי את עצמי אומר את המילים ללא מאמץ, וכל השאר דעך. אמנדה סיפרה לי על עצמה. היא הייתה רופאה, והיא הייתה חכמה ואינטליגנטית, מדי. חומר ללונה, אבל היא לעולם לא תוכל להיות הלונה שלי כי תמיה ואני כבר מאוחדים. "אני צריך לדחות אותך, אמנדה," אמרתי, ועיניה התמלאו בדמעות. "אלפא ליאו, בבקשה," היא התחננה וטמנה את ראשה בחזה שלי. עד מהרה התחלנו להתנשק, והרמתי אותה למעלה, מוכן לקחת אותה, אבל נלחמתי בזאב שלי ובתאוות שלי והורדתי אותה. ידעתי שהמעשים שלי יפגעו בתמיה, וזה הדבר האחרון שרציתי לעשות. לא רציתי לפגוע באשתי. "בבקשה, אלפא, אני יכולה להיות המאהבת שלך. אל תעזוב אותי; אל תדחה אותי. בבקשה, אתה צריך אותי; אני צריכה אותך," היא בכתה ובכנות, היא לא עשתה לי כלום. הייתי צריך לחכות, אבל איך הייתי אמור לדעת שאמצא את בת הזוג שלי? זה היה נדיר. זה היה נס ואכזרי. איך אסתדר עם זה? לשמור אותה כמאהבת שלי לא הייתה בעיה, אבל הייתי צריך ליידע את תמיה קודם. אם לא אדחה אותה, אני צריך לקבל אותה, אבל האם תמיה תקבל אותה גם? אני יודע מה שחשבתי היה אכזרי, אבל הגורל היה אכזרי לכולנו בכל מקרה. אכזרי לאמנדה בכך שקשר אותה לגבר נשוי, אכזרי לתמיה בכך שחיבר אותה אליי לפני שנתן לי למצוא את בת הזוג הגורלית שלי, ואכזרי אליי בכך שהעמיד אותי בעמדה שבה אולי אצטרך להפר את כל ההבטחות שלי ולהיות הנבל במה שהיה אמור להיות סיפור האהבה שלי. עזבתי את אמנדה במרפסת בלי מילה ויצאתי החוצה. חזרתי לשולחן שלי ונודע לי שתמיה עזבה. כשחזרתי הביתה והיא לא הייתה שם, הבנתי שהיא הבינה את זה. אם היו לה ספקות בהתחלה, סשן הנשיקות שלי עם אמנדה היה גורם לה להבין את זה. שנאתי את עצמי. שנאתי את הגורל על מה שהוא עשה לי. לא ידעתי עם מי לדון בזה. אם אספר לאבי, הוא יבקש ממני להפוך את אמנדה ללונה שלי כדי לחזק אותי וליצור גורים חזקים עם הגנים האלפא שלה. אם אדחה אותה, אאבד חלק מכוחי, מה שיהפוך אותי ללא כשיר לשלוט. אבל המחשבה על הכאב שתמיה החפה מפשע תסבול בכל פעם שאגע באמנדה, הכניסה אותי לדילמה רצינית. מה שלא הבנתי היה למה עכשיו. למה זה, ולמה אני? כאלפא החזק ביותר באזור שלי, לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את כוחי, אבל אהבתי את אשתי. אהבתי אותה כל כך שהכפפתה לכאב הייתה מחוץ לשאלה. הייתי צריך זמן לחשוב על זה. ישבתי על הספה בסלון החשוך שלי, מהרהר בעניין, עם משקה בידי. תהיתי לאן תמיה יכלה ללכת. בזמן שחשבתי עליה, היא נכנסה לבית, עירומה ושבורה. רציתי ללכת אליה, אבל היא הקרינה כעס, אז נתתי לה מרחב. "איך יכולת, ליאו? הבטחת. אמרת שאם זה אי פעם יקרה, תדחה אותה. אמרת שהייתי מספיקה. הבטחת לי." היא נהמה. שתקתי. לא היה לי מה לומר כדי להגן על עצמי. דפקתי את זה, ולא יכולתי להבטיח שלא יהיה עוד אחד. כשנשבעתי לדחות את בת הזוג הגורלית שלי, אמרתי את זה רק בגלל שידעתי שלא אמצא אותה בהתבסס על סטטיסטיקה. תהיתי מה הגורל משחק בזה. חזרתי לחדר מאוחר יותר והבנתי שתמיה ערה לגמרי. איך היא יכלה לישון? לא ציפיתי שהיא תישן. היא סבלה מכאבים, והיא פחדה שהיא תאבד אותי. לתת לה ללכת לא יהיה קל. הבטחתי להיות איתה תמיד, לאהוב ולטפח אותה, ואהיה ממזר בכך שאפר את ההבטחות האלה. אם אדחה אותה, זה יחליש את הזאב שלי; שום להקה לא תיקח אותה, ומכיוון שאני האלפא, היא לא תוכל להישאר בלהקה. לעולם לא אעשה שום דבר שיגרום לתמיה להיות חסרת בית או נוכלת. אם הלהקה תגלה על אמנדה, הם יבקשו ממני להניח לתמיה בצד ולאפשר לאמנדה להיות לונה מכיוון שהזדווגות עם אמנדה תחזק אותי ותברך את הלהקה שלי. הייתי בדילמה רצינית. התפללתי שחברי הלהקה לא יגלו ויכריחו אותי. כמו שאני אוהב את תמיה, כאלפא, חובתי ללהקה קודמת לכל. נכנסתי למיטה וניסיתי לדבר איתה על זה, אבל היא הייתה פגועה מדי מכדי שנוכל לנהל דיון שליו, אז שתקתי ולא החמרתי אותה יותר ממה שכבר עשיתי. התעוררתי בבוקר כשקספר בראש שלי. "אלפא, האם זה נכון שאמנדה היא בת הזוג הגורלית שלך?" הוא שאל בדאגה רבה, ותהיתי איך הוא גילה. הטלתי ספק שתמיה תספר לו כי היא ידעה שאם תצא מילה, הלהקה תצדד באמנדה נגדה בגלל היתרונות שהאיחוד שלי עם אמנדה יביא. "מי סיפר לך? בבקשה, שאף אחד לא יידע." התחננתי בפניו, והוא שתק. "קרעת לה את השמלה במרפסת. כולם דנו בזה במסיבה אחרי שעזבת; כולם שמחים." הוא אמר את הדברים שפחדתי לשמוע, ודמעות זלגו מעיני ממש אז, כי ידעתי מה יקרה. התקשרתי לאלפא קייל, חבר שלי שהיה באותו מצב, והוא בירך אותי. הוא יעץ לי לתבוע את אמנדה כדי שתמיה לא תרגיש את הכאב. הודיתי לו, אבל לא תכננתי לקבל את עצתו. תכננתי להתעלם מהקשר ולהמשיך את חיי עם תמיה עד שאוכל לאסוף את הכוח שאני צריך כדי לדחות את אמנדה.