"להתחתן עם מי?" קולה של סופיה דרייטון חתך את האוויר כמו סכין גילוח, הטון החד שלה מצלצל בחוסר אמון. היא בהתה באביה מעבר לשולחן המהגוני הארוך במשרדו, ציפורניה נעוצות במשענת היד של כיסא העור שלה. "אתה לא יכול להיות רציני." "אני רציני לגמרי," אמר אביה, רוברט דרייטון, מבלי למצמץ. מבטו הפלדה נעץ בה, לא מוטרד מההתנגדות שלה. "את תתחתני עם לוקה אלברז." השם לבדו שלח גל של גועל מפותל בבטנה. לוקה אלברז. היורש הבלתי נסבל של תעשיות אלברז, פלייבוי ידוע לשמצה עם מוניטין של פזיזות ומניפולציה. משפחתו הייתה יריבה שלהם במשך שנים, העימותים שלהם תועדו היטב בתקשורת. המחשבה בלבד להיות קשורה אליו, אפילו בשם, הרתיחה את דמה. "לא," הצהירה בתקיפות, מצליבה את ידיה על חזה, לסתה קפוצה. "אני לא אעשה את זה." אביה נשען קדימה, ידיו שלובות יחד, כובד סמכותו לוחץ עליה כמו הר. "זו לא בקשה, סופיה. זו פקודה, זו הדרך היחידה להציל את דרייטון טק." סופיה נעמדה בפתאומיות, כיסאה חורק על רצפת העץ המלוטשת. "אין סיכוי שאני אתחתן איתו," היא נזפה. "זה מטורף. אנחנו לא צריכים את משפחת אלברז. אנחנו יכולים להילחם בתחרות לבד." "אל תהיי נאיבית," רטן רוברט, קולו מתגבר ככל שמזגו התלקח. "התחרות חזקה ממה שאת חושבת. גם דרייטון טק וגם תעשיות אלברז פגיעות, וזו הדרך היחידה לגבש את כוחנו ולהרחיק את הנשרים האלה." סופיה חשה חום בוער עולה ללחייה. "ולמכור אותי כמו איזה... איזה כלי משחק... זה הפתרון שלך?" "שימי לב לטון שלך, סופיה!" נבח אביה, קם כעת, מתנשא מעליה. פניו היו סמוקות מכעס, קולו רועם בגבולות המשרד. "את אולי המנכ"לית, אבל אני עדיין חבר דירקטוריון, והכי חשוב את עדיין הבת שלי. וכל עוד אני חי, את תעשי מה שאני אומר." היא לעגה, מנענעת בראשה בחוסר אמון. "זה ברברי. אתה לא יכול ברצינות לצפות ממני להתחתן עם ה... עם היהיר, הרדוד הזה..." "אני מצפה ממך לשים את המשפחה הזאת במקום הראשון!" ריצ'רד קטע אותה, מטיח את ידו על השולחן. הצליל הדהד בחדר, וגרם לסופיה להירתע חרף עצמה. "הנישואים האלה הם לא רק עליך. זה על הצלת כל מה שסבא שלך בנה. אם תסרבי, תהיי אחראית לראות הכל מתפורר סביבך." אגרופיה של סופיה נקמצו לצדדיה. כל סיב בגופה זעק להתריס בו, לצאת ולא להביט לאחור, אך כובד האחריות שלה כלפי החברה והשנים שהיא בילתה במאבק להוכיח את עצמה בעולם שנשלט על ידי גברים כמו אביה השאירו אותה נטועה במקום. "אני לא אעשה את זה," היא חזרה, אך קולה איבד את חדותו, והוחלף כעת ברמז לייאוש. עיניו של אביה הצטמצמו. "אז תראי את עצמך מנושלת." סופיה קפאה, ליבה החסיר פעימה. המילה נחתה כמו אגרוף לבטן, האוויר בחדר נעשה סמיך ומחניק. מנושלת? האם הוא באמת מוכן להרחיק לכת עד כדי כך? מוחה רץ. דרייטון טק לא הייתה רק חברה בשבילה... זה היה מפעל חייה. היא שפכה לתוכה כל גרם של אנרגיה שלה, הקריבה את חייה האישיים, את אושרה, כדי להפוך אותה למובילה בתעשייה שהיא היום. ועכשיו, לאבד הכל בגלל שהיא סירבה להתחתן עם לוקה אלברז? קולו של אביה התרכך מעט, אך מבטו נותר קר. "זה גדול ממך, סופיה. את חכמה מספיק כדי לדעת את זה. תחשבי על ההשלכות. אם דרייטון טק תיפול, זה לא יהיה רק החברה. אלפי מקומות עבודה. המורשת שלנו. כל מה שסבא שלך ואני עבדנו עבורו, כל מה שאת עבדת עבורו ייעלם." גרונה של סופיה התהדק, סערה של רגשות התערבלה בתוכה. כעס. טינה. פחד. ומתחת לכל זה, תחושה מבחילה של חוסר אונים. היא תמיד התגאתה בכך שהיא בשליטה, בקבלת החלטות משלה. אבל עכשיו, ברגע זה, היא הבינה כמה מעט שליטה באמת הייתה לה. "אני לא מאמינה שהיית עושה לי את זה," היא לחשה, יותר לעצמה מאשר לאביה. "להתחתן איתו יהיה סיוט." רוברט נשף, כתפיו נרגעו מעט, אך הבעתו נותרה נחושה. "זו הבחירה שלך, סופיה. להתחתן עם לוקה אלברז, או להתרחק מהמשפחה הזו ומכל מה שבנינו." היא עמדה שם, שכל מחשבותיה קהות, ליבה פועם במהירות. הבחירה לא הייתה בחירה כלל. מבלי לומר מילה נוספת, היא הסתובבה על עקביה ויצאה בסערה מהמשרד, האולטימטום הסופי של אביה מהדהד באוזניה. ***** דלת חדרה נטרקה מאחוריה, וסופיה נשענה לאחור כנגדה, עוצמת את עיניה כשנאבקה להרגיע את מערבולת הרגשות שאיימה לקרוע אותה לגזרים. חזה עלה וירד בנשימות קטועות, אצבעותיה רועדות מזעם. "מנושלת," היא מלמלה מתחת לנשימתה, קולה רועד בחוסר אמון. אביה באמת איים לנשל אותה. בגלל זה? בגלל לוקה אלברז? היא הרגישה כאילו היא לכודה באיזה סיוט מעוות. היא התרחקה מהדלת וניגשה לשולחנה, שם ישב המחשב הנייד המלוטש שלה פתוח. היא הייתה צריכה משהו, כל דבר, כדי להסיח את דעתה ממבול התסכול שהתנפץ עליה. אבל כשפתחה את הדפדפן שלה, ליקום היו תוכניות אחרות. הנה הוא, בוהה בה בחזרה מהמסך: לוקה אלברז. הכותרת צעקה: "לוקה אלברז: מיליארדר פלייבוי, מגיע לעשירייה הראשונה של המיליארדרים בניו יורק?" סופיה חשה את בטנה מתהפכת כשלחצה על המאמר, התמונה של לוקה - מחייך בזחיחות, כמובן - נצרבת במוחה. שערו הכהה היה מוחלק לאחור, החליפה המותאמת שלו נצמדת בצורה מושלמת לגופו הרחב, ואותן עיניים קרות ומחושבות נראו כאילו הן חודרות דרך המסך. הוא נראה בדיוק כמו ממזר יהיר ואנוכי שהיא זכרה אותו. היא פגשה אותו רק כמה פעמים במהלך השנים, תמיד בנשפי צדקה או פסגות עסקיות. כל אינטראקציה הייתה תזכורת מדוע היא בז לו: הדרך שבה הוא השתמש בקסם שלו כדי לתמרן, הדרך שבה הוא ביטל אותה כאילו היא מתחתיו. הרעיון לעמוד לידו, לחלוק חיים, נישואים איתו, היה בלתי נסבל. סופיה נשענה לאחור בכיסאה, בוהה בתמונה שלו. איך זה הגיע לזה? איך אביה, אביה שלה, החליט שזה הפתרון? לאזוק אותה לאיש היחיד שיכול להפוך את חייה לבלתי נסבלים עוד יותר ממה שהם כבר היו? מוחה רץ, נואש לברוח, לצאת מהסיוט הזה. אבל כל נתיב שהיא שקלה הוביל לאותה מסקנה: אם היא תסרב, היא תאבד הכל. אצבעותיה ריחפו מעל המקלדת כשהמשיכה לבהות בפניו הזחוחות של לוקה. היא הייתה בטוחה שהוא התענג בתהילה של ההסדר הזה. מבחינתו, זה היה כנראה רק עוד עסקה עסקית, מיזוג, מהלך כוח. כנראה שהוא אפילו לא דאג לגבי ההשלכות. כל עוד זה הועיל לו ולאימפריה שלו, הוא היה משתף פעולה. ומה איתה? האם היא תאפשר לעצמה לשמש בצורה כזו, להצטמצם ללא יותר מכלי משחק במשחק של אביה? האם היא באמת תקריב את האוטונומיה שלה, את כבודה, למען חברה? סופיה נשפה בחדות, סוגרת את המחשב הנייד בנקישה. היא הייתה צריכה לחשוב. היא הייתה צריכה תוכנית. אבל המציאות של המצב כרסמה בה. לא משנה מה היא עשתה, היא הייתה לכודה. הנישואים היו בלתי נמנעים, וכך גם אובדן השליטה שהיא נלחמה כל כך קשה כדי לשמור עליו. ליבה דפק בחזה כשהיא קמה משולחנה וניגשה לחלון. בחוץ, העיר נצצה מתחת לשמי הלילה, לא מודעת למהומה שהשתוללה בתוכה. היא הרגישה כל כך קטנה, כל כך חסרת אונים מול הכוחות שהתקרבו אליה. לוקה אלברז. השם הדהד במוחה, מלגלג עליה, מזכיר לה שחייה כבר לא היו שלה לשלוט בהם. אבל דבר אחד היה בטוח: אם היא הולכת להתחתן עם לוקה אלברז, זה לא יהיה בתנאים שלו. לא, אם היא הולכת להיאלץ לאיחוד הזה, היא תוודא שהיא זו שמפעילה את החוטים. הנישואים האלה עשויים להיות הסדר עסקי, אבל סופיה דרייטון לעולם לא תאפשר לעצמה להפוך לבובה של מישהו אחר.