הידיעה על מותה של איליין ייטס הייתה כל כך מגוחכת, שאף אחד לא קנה אותה בהתחלה. "דברים רעים לעולם לא מתים," אמרו אנשים. ואם מישהו הוכיח שהאמרה הזו נכונה, זו הייתה איליין ייטס. אישה קנאית, שקרנית, רוקמת מזימות, סיוט מהלך – כל כך רעילה שהיא כמעט הפיצה ארס. איך מישהי כזו פשוט נפחה את נשמתה? זה לא הגיוני. רוב האנשים ניפנפו את זה כאחד ממשחקי תשומת הלב שלה. איליין קלאסית. היא עשתה מספיק פעלולים במהלך השנים כדי שכולם יגלגלו עיניים וימשיכו הלאה. באותו רגע ממש, טרייסי ייטס, אמא של איליין, הייתה בחוץ בקניות לשמלת יום הולדת. לא בשביל איליין, כמובן. לא, זה היה בשביל ביאנקה ייטס – הבת המאומצת של טרייסי. ביאנקה אפילו לא הייתה בדם, אבל החליפו אותה בלידה וגידלו אותה כייטס. טרייסי העריצה אותה כאילו הייתה מבשרה ודמה. אולי אפילו יותר מזה. איליין? גם לה היה יום הולדת. לא שטרייסי שמה לב. היא שכחה לגמרי עד שמשרת לחש לה תזכורת. באנחה מעצבנת, טרייסי תפסה איזו שמלה אקראית מהמתלה והשליכה אותה לעגלה שלה. 'ביאנקה בכל מקרה לא תלבש את זה,' היא חשבה. 'אפשר לתת את זה לאיליין.' אפס אשמה. אפס היסוס. טרייסי לא הייתה האישה שמתייסרת על כך שהיא מפלה. שבוע קודם לכן, משק הבית של ייטס היה שדה קרב. טרייסי מעולם לא הייתה קרובה לאיליין. למען האמת, איליין הקשתה על האהבה אליה, עם המרירות והדרמה המתמדת שלה. ליד ביאנקה – מתוקה, חיננית והאהובה על כולם – איליין פשוט לא השתוותה. לטרייסי, ביאנקה הייתה הבת המושלמת. איליין הייתה רק צל כועס שלא יכלה לסבול להתעלם ממנה. וכשאיליין סוף סוף התפרצה, זה היה אסון. היא סידרה שביאנקה תיתפס על ידי איזו כנופיית בריונים – רק כדי להפחיד אותה. אבל זה השתבש. ביאנקה זינקה לכביש ושפשפה את זרועה על מכונית חולפת. זו לא הייתה פציעה גדולה, אבל מראה הדם הכניס את טרייסי לזעם. "מה לעזאזל לא בסדר איתך?!" צעקה טרייסי, אפילו לא נותנת לאיליין להסביר. איליין נבהלה. ככל שטרייסי צעקה יותר, כך היא נעשתה נואשת יותר. ואז, בהתמוטטות מלאה, איליין תפסה סכין וחתכה את פרקי ידיה. דם טפטף על הרצפה כשהיא צרחה, "זה מספיק לך?! זה מה שאת רוצה? אני פשוט צריכה למות בשבילה?!" אפילו אז, טרייסי לא התרככה. אם כבר, ההתפרצות של איליין רק גרמה לה ליותר גועל. "את צריכה עזרה," היא מלמלה בקרירות, בקושי מציצה בדם. "אחותך לעולם לא הייתה עושה את החרא הזה." השורה הזו? היא הרסה את איליין. כל חייה, היא נאבקה להשתייך, להוכיח שהיא חשובה. אבל לא משנה כמה ניסתה, היא תמיד הייתה החריגה. עכשיו, טרייסי תכננה מסיבת יום הולדת ענקית לביאנקה – תזכורת רועשת ומנצנצת שאיליין הייתה מחשבה משנית. אבל איליין לא תחיה כדי לראות את המסיבה. היא נעלמה. נהרגה בפיצוץ מכונית לוהט שלא היה תאונה. שבעה מאחיה – נערי הזהב של משפחת ייטס – היו איתה במכונית. כולם מסוממים ונעולים בפנים כשהעשן נעשה סמיך יותר. ביאנקה הצליחה להידחק דרך חלון, בוכה ורועדת. אבל איליין? היא נשארה. איכשהו, היא נשארה ערה מספיק זמן כדי לגרור את אחיה החוצה, אחד אחד, תוך שימוש בכל גרם כוח שהיה לה. כשהאחרון היה בטוח, היא חזרה לדוב הצעצוע שלה. מטופש, נכון? דבר קטן וטיפשי שהיא לא יכלה להשאיר מאחור. אבל גופה כשל לפני שהיא הצליחה לברוח. היא התמוטטה במושב האחורי, נחנקת מעשן, חלשה מכדי לזוז. מבעד לאובך, היא ראתה את אחיה מתעוררים. הקלה הציפה אותה. לפחות הם היו בטוחים. אבל אז היא צפתה בהם ממהרים על פניה. ישר לביאנקה. הם זרקו את זרועותיהם סביבה, בטירוף, בודקים פציעות. אף אחד מהם אפילו לא הביט באיליין. "איליין עדיין במכונית!" ביאנקה בכתה, דמעות זולגות על פניה. "מה איתה?" שון, הבכור, הסתובב חזרה למכונית הבוערת. "אל תדאגי בקשר לזה," הוא אמר, קולו קר ומזלזל. "היא כנראה ברחה. מישהי כמוה לא הייתה נשארת בשביל אף אחד מלבד עצמה." איליין בילתה את כל חייה בהבנה מוטעית. היא הייתה צריכה להתרגל לזה עד עכשיו. אבל אפילו ברגעיה האחרונים, זה כאב כמו גיהנום. הם מעולם לא ראו אותה כפי שהיא באמת. רק האישה המרירה והקנאית שהם חשבו שלא יכלה לסבול את אחותה. אצבעותיה של איליין התהדקו סביב דוב הצעצוע הישן והמוכה – הדבר היחיד שהיא נאחזה בו כל חייה. מצחיק שהדוב אפילו לא היה שלה. הוא במקור היה שייך לביאנקה. האחים מסרו אותו לאיליין רק כשביאנקה לא רצתה אותו יותר. כמו שאריות. אבל עבור איליין, זה לא היה רק דוב. זה היה הכל. היא נשאה אותו לכל מקום, נאחזת בו כאילו הוא יכול איכשהו להחזיק את חייה ביחד. המשפחה שלה כנראה חשבה שהיא פתטית. לעזאזל, אולי הם צדקו. אבל מה שהפך את איליין לטרגית באמת לא היה ההתקשרות שלה לדוב הטיפשי. זו הייתה התקווה העיוורת והנואשת שהיא נשאה איתה – שיום אחד, הם אולי יאהבו אותה. רק בסוף, כשהיא שכבה שם כשעשן ממלא את ריאותיה והעולם דועך, איליין סוף סוף הבינה: הם מעולם לא אהבו אותה. והם לעולם לא יאהבו אותה. אבל היא עדיין לא יכלה להימנע מלשאול את עצמה, 'האם אמא תבכה כשהיא תשמע? האם היא תצטער על הדברים שהיא אמרה? האם האחים שלי ירגישו אפילו קצת אשמים כשהם יבינו מה עשיתי בשבילם?' אבל אף אחד לא הביט לאחור. אף אחד אפילו לא חשב להביט לאחור על הילדה שעדיין לכודה במכונית הבוערת. אחיה, אלה שהיא נתנה הכל בשבילם, היו כרוכים סביב ביאנקה, בוכים בהקלה שהיא בסדר. ביאנקה הייתה כל מה שחשוב להם. איליין? היא לא קיבלה מבט שני. ואלה היו חייה של איליין ייטס. נשכחת. לא אהובה. ובסופו של דבר, חסרת משמעות לחלוטין. אבל איליין נשבעה, שאם יהיו חיים הבאים, היא תעשה דברים אחרת. לא עוד התחננות. לא עוד הקרבה עצמית עבור אנשים שלא שמים זין. כשעיניה נעצמו בפעם האחרונה, היא ראתה את זה – את הקבר שלה. שמה היה חרוט על האבן האפורה הקרה, מוקף בשושנים. שושנים שהיא תמיד אהבה בגלל היופי השברירי שלהן. ולפני הקבר כרע גבר. מצחו נח על האבן, כתפיו רועדות. דמעות זלגו על פניו – דמעות שאף אחד לא היה חושב שמישהו כמוהו יכול להזיל. האיש הזה היה קינגסלי מורגן. היורש של משפחת מורגן הבלתי ניתנת לנגיעה. מנכ"ל קבוצת מורגן העצומה. תמיד רגוע, תמיד בשליטה. הבחור שיכול להשתיק חדר במבט אחד בלבד. הוא היה מסודר – תמיד. אבל עכשיו הוא היה שבור. איליין תמיד אהבה שושנים, אם כי אנשים אהבו לקרוא להן תחליפים לקמליות. בדיוק כמו שהיא בילתה את חייה כעומדת מחליפה. צל. היא חיה בצילה של ביאנקה ייטס, הבת המאומצת של משפחתה. ביאנקה: נערצת על ידי כולם, מקנאים בה רבים. ביאנקה: הילדה שכולם רצו להיות. החרטה הגדולה ביותר של איליין לא הייתה שהיא לא זרחה מספיק חזק. זה היה שהיא העמעמה את עצמה מרצון. היא קברה את האור שלה, דחפה הצידה את הכישרונות שלה ומחצה את רוחה, הכל כדי להרוויח פיסת אהבה ממשפחתה. היא הפכה את עצמה לתפקיד משנה בסיפור של מישהו אחר, בתקווה לאור זרקורים שמעולם לא הגיע. אם היא הייתה יכולה לעשות הכל שוב, היא לא הייתה עושה זאת. לעולם לא עוד היא תקוד את ראשה או תקהה את הקצוות שלה עבור אף אחד. לעולם לא עוד היא תילחם על אישור של אנשים שלעולם לא יראו אותה. היא סיימה לרדוף אחרי חיבה שלא הייתה שם. קולו של קינגסלי פרץ את הדממה, גולמי ורועד. "איליין, היית כל כך טיפשה." ובמקום כלשהו, עמוק בפנים, איליין הייתה מסכימה. ידו עברה בשיערו, רועדת, כשהוא לחש שוב. "למה לעזאזל עשית את זה? למה נתת הכל עבור אנשים שלא שמים זין עלייך?" קולו נסדק, כל מילה נשפכת החוצה כאילו היא עשויה לקרוע אותו לגזרים. "אבל אל תדאגי. אני אגרום להם לשלם על זה. כל אחד ואחד מהם." זה כל מה שנשאר לו לתת לה. נקמה. אף אחד לא ראה את זה בא. אף אחד לא היה מנחש שקינגסלי מורגן, ילד הזהב עם החיים המושלמים, יחצה כל קו בשבילה. אבל הוא עשה זאת. הוא תכנן הכל – את תאונת הדרכים, את ההשלכות. הכל בשבילה. האיש שפעם היה התגלמות השליטה עמד עכשיו ספוג בדם. החליפה החדה שלו נהרסה, כתמים אדומים כהים מתפשטים כמו צללים על פני הבד. פניו היו מסכה – קרה, בלתי מתפשרת – כשהוא נכנס למרתף העמום. הוא נראה מפחיד, כל סנטימטר מהאיש שאכול על ידי נקמה. אבל אז מבטו נפל על הארון המתים במרכז החדר, והכל התרכך. עיניו התמלאו ברגש גולמי, והוא כרע לאט, כאילו הוא משתחווה בפני משהו קדוש. המשטרה קרעה את העיר, צדה אותו, אבל לקינגסלי לא היה אכפת. לחיים ולמוות חדלו להיות חשובים ברגע שאיליין נעלמה. הקבר שבו קברו אותה היה שקר. הוא לא הכיל דבר מלבד שמלה ריקה. גופה האמיתי של איליין שכב כאן, ללא מגע, משומר, בארון מתים שהוא בנה רק בשבילה. קולו של קינגסלי רעד. "איליין, עשיתי את זה," הוא לחש. "נקמתי בך."