פרק 1. "אמא, אבא, מאדאם אקסיון וסר אקסיון, הגעתי." נכון. חמי וחמותי קבעו שאם לא אביא לבעלי ילד, אסור לי לקרוא להם אמא או אבא. "איפה דלזון ולמה את לבד?" מצמצתי בעיני, "הוא בנסיעת עסקים." סר אקסיון הטיח את ידו על השולחן, חוסר שביעות הרצון שלו ניכר על פניו. "את אשתו ועדיין את לא יכולה אפילו למנוע ממנו לנסוע?!" כיווצתי את שפתיי בזהירות. "אני מצטערת. ניסיתי לעצור אותו אבל הוא אמר שזאת נסיעה חשובה." ההורים שלנו מאוד קרובים ולרוב, הורים עשירים מחליטים על נישואי ילדיהם, שאסור להם לסרב בגלל כיבוד הורים. שוב, אני צריכה להתמודד עם ההורים שלי ועם החמים לבד מאחר והוא בנסיעת עסקים. אירוני לומר, אני לבד בנישואים האלה. הפעם, אמא שלי התערבה והדגישה. "את יודעת שדלזון מתמקד בקריירה שלו. איך תוכלי להביא לו ילד כשאת לא יכולה לעשות אפילו דבר פשוט כזה?" קמטתי את מצחי. ידעתי את זה. הארוחה הזאת היא לא כדי לשאול אם אני בסדר אלא כדי ללחוץ עליי להיכנס להריון. הם לא יודעים שאני שונאת את המחשבה להיות בהריון. כי הם מעולם לא השקיעו זמן להכיר אותי. "כולם," אבא שלי דיבר אחרי שרוקן את הגביע בידו, "אנחנו יודעים בוודאות שדלזון אוהב את הקריירה שלו ולכן הוא לא יתעניין במיוחד בשום דבר אחר. אולי הוא מתכנן להביא ילד אבל זה לא הזמן שהוא חושב שהוא מושלם. הבאת ילד צריכה את שני ההורים, איך אתם יכולים להכריח את הבת שלי כשדלזון לא נמצא בסביבה?" "מותק!" אמא שלי הזהירה את אבא שלי ואת החמים שלי, מה שגרם להם לנקות את גרונם. בהשוואה להורים שלי, לחמים שלי יש פחות כוח כי הם בתחום הזה יותר זמן. אז היה בטוח לומר שההורים שלי עדיפים עליהם. אבל החמים שלי התנהגו בגאוותנות מולי. למה הם לא מדברים עם הבן שלהם וחובטים בראשו כדי להכניס לו קצת שכל? "יקירתי," כמו נחש שהובס על ידי האריה, מאדאם אקסיון חייכה אליי במתיקות. "אני מצטערת על כך שאני ממהרת אותך. אני פשוט לא יכולה לחכות לראות את הנכדים שלי ולהסתכל עליהם רצים סביב וקוראים לי סבתא. זה לא מה שאת רוצה גם?" חשבתי, 'זה מה שאת רוצה שאני ארצה.' חייכתי קלות. "אני אעשה את מיטב יכולתי, מאדאם." "טוב, טוב. ובכן, בואו כולנו נהנה הערב! לחיים!" לא כיף, אני שונאת את זה. הארוחה הייתה מעצבנת בצורה מעוררת רחמים. הם המשיכו לשאול אותי על השמות שאני עשויה לתת לילד שלי, אבל האם הם ידעו שאני לא אתן את השמות שהם המליצו עליהם? רגל שלי, אם אי פעם אעשה את זה. אחרי הארוחה המפרכת הזאת, כולם עזבו ואמרתי לנהג שלי ללכת הביתה כי אני רוצה להיות לבד. חיטטתי בתיק הכתף שלי והוצאתי את הסיגר שלי, הדלקתי אותו ונשפתי. ארוחה מתישה ראויה לסיגר הזה כולו. "אני רוצה לנוח." מלמלתי ופתאום, יד חטפה את הסיגר מהפה שלי, דרכה עליו והסתכלה עליי בבלבול. הסתכלתי על בעלי היחיד, דלזון, מזעיף פנים למראהו. אפילו היה לו את החוצפה לבוא וללכת כרצונו כאילו הוא לא גרם לי להתמודד עם ההורים שלנו לבד. "מה את עושה כאן לבד ואפילו מעשנת? באמת שאין לך סיכוי לציית לי?" נעצתי בו מבט. "מה אתה עושה ומי אתה שתגיד לי לא לעשן?" איך הוא אפילו ידע שאני כאן? הוא ניער את ידיו, לקח אחד מהמנטה שלו והכניס אותו לפה שלי למרות שהייתי נגדו. בתמורה, ירקתי את המנטה ויישרתי את גופי. לא רציתי להיות ברחמיו רק בגלל שאנחנו נשואים. "אני לא ילדה." "את לא יכולה לעשן." הוא אמר באדישות. "שטויות." הסתובבתי, רציתי ללכת למכונית שלי כדי לנהוג. "מיילין." "עזוב אותי, דלזון. מאחר ודיברתי עם ההורים שלנו, יש לי את הזכות לסרב לבלות איתך זמן." משכתי את פרק כף ידי מאחיזתו, לעגתי והמשכתי הלאה. כשחזרתי הביתה, היה גיהנום לראות אותו כבר ליד שולחן האוכל כשידיו שלובות זו בזו. כמה מהיר היה הנהג שלו להגיע הביתה מוקדם ממני? אני שונאת את זה. אני שונאת אותו ואת ההורים שלו. יותר מזה, אני שונאת את עצמי שנישאתי לו. ומעל הכל, אני שונאת הכל! "בואי הנה ובואי נאכל ארוחת ערב." קמטתי את מצחי, "אין צורך. אני שבעה." "אבא שלך אמר לי שלא אכלת הרבה." חייכתי בזדון ושלבתי ידיים, "הגוף שלי, החוקים שלי. אני אוכלת מתי והיכן שאני רוצה." "אל תהיי סרבנית ובואי הנה," הוא אחז בפרקי ידי לפני שהספקתי לברוח. הוא משך אותי לידו כשהייתי לא מרוצה מהיחס הגאה שלו כלפיי. נאנקתי, מנסה להשתחרר מאחיזתו אבל לשווא, הוא אפילו לא זז. "דלזון, אתה... עזוב אותי!" עם זאת, הוא רק נשף, עדיין אוחז בשני פרקי ידי ביד אחת. הוא הסתכל עליי בחוסר רגש, "אל תהיי סרבנית ותאכלי. המטפלת אמרה לי שלא אכלת כל היום." לעגתי, "אז ידעת הכל עליי. אירוני, לא? היא הייתה גם אותו אדם שאמר לי שעזבת לנסיעת העסקים שלך. למה אתה לא פשוט מתחתן עם המטפלת?" הייתי מספיק נועזת לשאול אותו את זה אבל זה היה בגלל שישה חודשים לפני שנתגרש זה מזה. הסתכלתי על ידו שהאכילה אותי כף של בשר חזיר מבושל ואורז. למרות שאני חייבת להודות שהאוכל היה טעים, להיות איתו גרם לו להיות בעל טעם רע. "ישנת קודם. אמרת לי לא להעיר אותך ועכשיו את כועסת?" התאמצתי מספיק כדי להיכשל בכל הניסיונות שלי. למה הוא אפילו כל כך חזק?! הוא רק עושה את זה כשאיש לא היה שם כדי לחזות כמה הוא אכזרי ויהיר. הוא רצה שאוכל איתו כשלמעשה אין לי תיאבון. ובכל פעם שהוא עושה את זה, אנחנו תמיד מסיימים אינטימיים שאני לא אוהבת לעשות עכשיו. "ת-תעזוב אותי!" בכל כוחי, משכתי את פרקי ידי ממנו ונעצתי מבט. "יש לך מספיק כבר?!" הוא הסתכל על הקערה, "חמש נגיסות. את חושבת שזה מספיק כדי לתדלק את הגוף שלך?" "אז מה? אני עושה מה שאני רוצה!" הוא בחן אותי, "ירדת במשקל. תאכלי יותר." "אמרתי שאני לא רוצה. למה אתה כל כך מתעקש?" "כי אני לא רוצה שהאישה שלי תהיה רזה." נרתעתי מדבריו. האישה שלו? מתי הפכתי לאישה שלו? הוא שולט בי וזה מחמיר. השטן הזה! לקלל אותו! נאנחתי, נותנת לו בכוח לשחרר אותי. כשסוף סוף הצלחתי, נשפתי והצטערתי שפרקי הידיים שלי היו אדומים. "את כועסת עליי?" שמעתי אותו שואל, מה שגרם לי ללגלג. "זה לא כבר כל כך ברור?" הוא השעין את ראשו על גב כף ידו, "תגידי לי מה אני צריך לעשות כדי להרגיע אותך." חייכתי אליו בחיוך זדוני, "עזוב אותי לבד להרבה זמן, דלזון." הוא דיבר, "אני מאמין שעדיין יש לנו שישה חודשים בחוזה שלנו." גלגלתי עליו עיניים, "אז מה? לא אכפת לי. בוא נתגרש בהקדם האפשרי. זה הכי טוב לשנינו." נאנחתי, משפשפת את פרקי ידי כדי להפחית את הכאב. "למה את בטוחה שנתגרש, הא?" "אף פעם לא הכנסת אותי להריון. ואני בספק אם אתה רוצה לבלות איתי חיים שלמים, כי אני ברצינות לא רוצה לעשות זאת איתך." בהינו כך זמן מה לפני שכעסתי יותר והסתובבתי. חשבתי שהוא ירדוף אחריי כמו שהוא עושה בדרך כלל אבל הוא נשאר לשבת על הכיסא. כשסוף סוף נפלתי על מיטתי אחרי שהתרחצתי, הרגשתי כאב בשני פרקי הידיים שלי וראיתי שהם אדומים. "חסר בושה," בהיתי בדלת בהנחה שהוא יפלוש לפרטיות שלי הלילה ויעשה מה שהוא רוצה אבל שעתיים חלפו ונרדמתי לפני שידעתי זאת. הוא לא בא לשכב איתי הלילה. כמה מפתיע.