פרק 3 מנקודת מבטו של דלזון הרמתי את הכוס, מצלצל אותה עם שאר הכוסות. הייתי עם האנשים שלי כאן במועדון כדי קצת ליהנות, כי עבר זמן רב מאז שהייתה לנו שמחה כזו. האנשים שלי התלוננו שלא נהנו כבר הרבה זמן. אז, ארגנתי את זה כדי שייהנו. "אדוני, אתה באמת בוס טוב! תודה שאתה איתנו. נכון, חבר'ה?" ואז כולם צחקו יחד. הם הריעו יחד בזמן שאני רק סובבתי את הכוס שלי, צופה בה כשהיין זז בהילוך איטי. "בוס, זאת לא אשתך, מאדאם מיילין?" זעפתי כששמעתי אותו. "אשתי?" הבטתי למעלה למקום שאחד האנשים שלי הצביע עליו ומיד זעפתי. כיווצתי את שפתיי כשהסתכלתי עליה לוקחת יין מהברמן, שהיה גבר. מיילין הודתה לברמן לפני שישבה והסתכלה סביב. מה היא עושה כאן? "בוס, אתה לא הולך לאשתך?" הרמתי את סנטרי, "אני אטפל בזה. פשוט תהנו." ואז קמתי, עומד לגשת אליה כשראיתי שני גברים מתקדמים לעברה. עצרתי, מצמץ בעיניי וצופה לראות איך זה מתפתח מול עיניי. נשמתי לאט, שומע אותם מדברים. "את לבד, גברת יפה?" למיילין היה חיוך ערמומי ומתוק על פניה - זה היה חיוך שמעולם לא ראיתי ממנה במהלך הנישואים שלנו. לא ידעתי שמישהי כמוה, שתמיד הייתה קרה ולא זזה בנישואים שלנו, תחייך לגבר אחר. לעגתי, מרגיש מריר וחמוץ לגבי זה. היא יכולה לחייך לגברים אחרים, לצלצל כוסות איתם, אבל לא אליי? איזה מין בעל הייתי לה שבגדה בי ככה? הטיתי את ראשי, מרטיב את שפתי התחתונה מרגיש כועס. המרגלים ששתלתי אצלה מעולם לא אמרו לי שהיא נכנסת ויוצאת ממועדונים. האם זה אומר שזו הפעם הראשונה שלה לבוא לכאן במהלך הנישואים שלנו? אבל השאלה שמרחפת במוחי היא איך ולמה היא כאן? האם הייתה לה פגישה כאן עם מישהו? לא יכולתי להפסיק לשאול שאלות שידעתי שברגע שאשאל אותה על אלה, היא לא תגיב לי. היא תמיד חסמה אותי ומעולם לא פתחה את ליבה בפניי, ובכל זאת היא הייתה בתוך המועדון ומבדרת גבר אחר? איך היא יכולה להיות כל כך שערורייתית! "גברת, אל תהיי קמצנית ובואי פשוט נלך לאחור," הגבר קרץ לה, "האחור לא פשוט וסתמי כאן, זה המקום שבו אנשי מקצוע מתמקמים. מה את אומרת?" מיילין, לעומת זאת, משכה חיוך ונענעה בראשה. "אני לא צריכה שתבדר אותי. אני בסדר," היא לעגה, "אני כאן כדי לשתות, לא כדי להתמקם בצד האחורי של המועדון הזה. לך." חשבתי שהחבר'ה האלה יהיו כל כך חסרי מושג, אבל הם באמת רק תקעו את הלשון שלהם באכזבה והשאירו אותה לבד. לפיכך, נשפתי וזעפתי על דמותה לפני שניגשתי אליה. הטיתי את ראשי קדימה ולחשתי. "נהנית?" היא הניעה בפתאומיות את ראשה להסתכל עליי ונאנחה. אפילו הכוס שהחזיקה רעדה ונפלה, וגרמה לה להישבר על הרצפה. הברמן הסתכל בשקט עליי, נכנס פנימה וחזר עם מגבות ומטאטא כדי לנקות את הבלגן שהיא עשתה. תפסתי את פרק ידה. "אז, את באה לכאן כשאני לא בא הביתה?" משוגעת ומבולבלת, היא משכה את ידה מהאחיזה שלי ולעגה לי. "ברצינות? אפילו אתה לא יכול לתת לי פרטיות וזמן לעצמי?" החזרתי את ראשי לאחור, "זמן לעצמך? תמיד יש לך את הזמן שלך." "זה חנק, לא הזמן לעצמי שאני מבקשת. הכי טוב שאתה יכול לעשות עבור שנינו זה להעמיד פנים שאנחנו לא מכירים אחד את השני. אפילו לפחות הלילה, אני רוצה לחיות בשביל עצמי." מעוצבנת ממילותיה, שחררתי נשימה חדה. "את לא מתכננת ללכת הביתה?" "מה אתה חושב? ברור ששמעת אותי אומרת "אני רוצה לשתות כאן"." "ידעת שאני כאן לפני זמן רב ובכל זאת בידרת את החבר'ה האלה?" סוף סוף היא הסתכלה עליי, עיניה בוהות. "אם לשפוט לפי איך שאתה מתייחס אליי, לא קשה להסיק מסקנות. חוץ מזה, אל תעמיד פנים שאתה תמים," היא מזגה לעצמה עוד שוט, "זה לא כאילו שלא ישנת עם אישה אחרת בקריירה שלך." "מיילין, את יודעת שאת עושה דברים קשים ומסובכים," החזקתי את פרק ידה, מושך אותה למעלה, "פשוט לכי הביתה עכשיו בזמן שאני מבקש ממך בנימוס." היא הרטיבה את שפתה התחתונה, הסתכלה בכוס שלה וזעפה עליי. "אלוהים, דלזון. רק שישה חודשים מהגירושים שלנו ואתה מתנהג מוזר. תפסיק להחזיק לי את פרק היד כאילו אתה משלם על הכאב שאתה מביא בכך." כששמעתי את מילותיה, חרקתי את לסתותיי ולבסוף שחררתי את פרק ידה. אבל במקום פרק ידה, שילבתי את ידה והובלתי אותה החוצה. היא לא משכה את ידה, והיא הייתה צייתנית אליי, מה שגרם לי להיות מרוצה. אחרי שהגענו למגרש החניה, היא הפסיקה ללכת אז הייתי צריך להסתכל אחורה ולהתמודד איתה שוב. שאלתי, "את כועסת?" "עזוב אותי," אז עשיתי זאת, "אני יכולה ללכת לבד, אני יכולה לחזור לבד, אתה לא צריך להתייחס אליי כמו מישהי שלא יכולה לדאוג לעצמה. ואני מזכירה לך שאנחנו בנישואים חוזיים, אנחנו חיים את חיינו בנפרד ואנחנו לא מתערבים בעסקים של זה. היינו שקופים לגבי הדברים האלה. אל תקשה עליי זה כל מה שאני מבקש ממך לפני הגירושים שלנו." הרטיבתי את שפתיי, מנענע את ראשי בחוסר אמון. "את לא ייאמנת, מיילין. גם אני הייתי שקוף כשאמרתי לך שאני צריך את הכנות, הנאמנות והמסירות שלך בנישואים האלה." היא זעפה, מתקרבת אליי ואמרה בנימה לועגת. "זה עשיר שבא ממך." לאחר מכן, היא הסתובבה ונכנסה למכונית שלה. אבל אז נזכרתי, היא הייתה שיכורה אז רדפתי אחריה ודפקתי על הדלת הנעולה. צעקתי עליה. "שתית, את לא יכולה לנהוג!" "עזוב אותי, אני יכולה לעשות את זה לבד." "מיילין, תקשיבי לי–" אבל היא לא הקשיבה אז חייגתי במהירות מספר, אומר לאחד האנשים שלי להביא לי מכונית מיד. מכיוון ששתיתי בירה, אני גם לא יכול לנהוג. כשהנהג הגיע, נתתי לו את מפתחות המכונית ובמהירות, רדפנו אחרי מיילין שנהגה במהירות במכונית שלה. אמרתי לנהג שלי, "תעצור את מיילין בכל מחיר," החזקתי את החלון הפתוח בחוזקה, "תחסום את דרכה, מהר!" הנהג המיומן ששכרתי היה קל לציית לפקודה שלי. הוא האיץ, הצליח לעבור לפני מיילין, עשה פניית פרסה וחסם בקלות את דרכה. אני, אז, ירדתי מהמכונית והרמתי גבה לעברה. בסופו של דבר, בחוסר אונים, היא גלגלה את עיניה ויצאה מהמכונית שלה. לחשתי, "למה את כל כך סוררת?" "כי אתה לא הבוס שלי." "את אישה חמת מזג," לחצתי על לשוני כששמעתי מכונית מאיצה מולנו. המכונית שנהגה שלי נדחפה אחורה כדי לפנות מקום, אבל לי ולמיילין לא היה זמן להגיע כשהמכוניות היו כל כך מהירות. כאינסטינקט, כרכתי את זרועותיי סביב מותניה ונפלתי על הקרקע בכוח שהיה למכונית. שמעתי את הזכוכית מתנפצת, את הצעקות של אנשים והנהג שלי רץ במהירות להציל אותי, אבל זה עדיין לא היה מהיר מספיק כדי לעשות זאת. מיילין פעורה פה וצעקה, אבל כל מה שיכולתי לראות זה זכוכית שבורה מחלון המכונית שנדקרה בצד בטנה. זה היה לילה לעזאזל - לפני שעיניי החשיכו והתעלפתי.