פרק 11 דַלְזוֹן ברגע שחניתי את המכונית מול הים, מיילין רצה לעבר הים בצעקה רמה. היא רצה כמו ילדה שכל כך התגעגעה לים. הטיתי את ראשי, מבולבל אם זו ההחלטה הנכונה. נאנחתי, צועד לאט לאן שהיא פנתה. היא טבלה את רגליה במים ונאנחה אחרי שהבינה שזה קר. רגליה רמסו את האדמה בזמן שהיא יללה באושר. אז, האם היה זמן שהיא הייתה כל כך חופשייה כמו עכשיו? האם היא אי פעם צחקה והרשתה לעצמה לתת לי לראות את הצד החדש הזה שלה