פקחתי את עיניי אל החדר המואר בעמימות, ולרגע שכחתי היכן אני נמצאת. כשהפניתי את ראשי ימינה, זיכרונות היום הקודם הציפו אותי, וישבתי בבהלה. פאניקה אחזה בי מיד, ומחשבתי הראשונה הייתה לברוח. אך כשהעיניים שלי התרגלו לאור העמום, התחלתי לזכור הכל. זה היה די מפתיע איך עדיין הרגשתי ככה גם אחרי כמה ימים אחרי שאשר כמעט הרג אותי. נאנחתי ונשכבתי בחזרה, מנסה להרגיע את ליבי הפועם במהירות. ידעתי שאני צריכה לחשוב על