"אווו..." צעקתי בקול רם כשהאחוזה רעדה. הקרסול שלי נמעך ויכולתי כבר לדמיין את עצמי נופלת במדרגות. הכל היה כמו חלום בשבילי. למרות שרציתי לבטל את מסיבת יום ההולדת, לא רציתי בסופו של דבר עם גוף פצוע. עצמתי את עיני כדי להתכונן לנפילה, אבל אז לא הרגשתי כלום במשך דקה. פקחתי את עיני וראיתי שאני בזרועותיו של זנדר, בזמן שצעקות וקריאות הד הדהדו במסדרון. מיהרתי להשתחרר מזרועותיו בידיעה שזה יגרום לסיבוכים אם מישהו יראה אותנו. "ת-תודה..." אמרתי בביישנות. הבנתי שהתחלתי להתרגש בנוכחותו. בטריקת ראש, רצתי במורד המדרגות כדי לעמוד ליד אבי. אריק, שראיתי עומד למרגלות המדרגות, לא היה בשום מקום. כל חברי הלהקה עברו לעבר נקודה מסוימת בגלל הסערה הבלתי צפויה. הם התחילו לחשוב שזו רעידת אדמה. "את בסדר, מותק?" שאל אבי בדאגה שרקד בעיניו. הנהנתי בראשי במהירות והסתובבתי לראות את זנדר במרחק כמה צעדים ממני. עיניו היו נעולות איפשהו אחר, ועקבתי אחרי מבטו. יכולתי לראות את אריק ושנון יורדים במדרגות. היה ברור שבעוד אני מנסה להשיג דריסת רגל יציבה על גרם המדרגות, הוא מיהר לעבר שאנון. הורדתי את עיני והפניתי את מבטי לאבי ושאלתי, "אפשר לבטל את מסיבת יום ההולדת?" באמת רציתי להיות בחדרי הרחק מכל השטויות האלה. אולם אבי הסתכל על אריק ושנון בפנים זעופות. לרגע חולף, ראיתי שהיה לו מבט חשדני בעיניים, אבל הוא נעלם מהר כפי שהוא הגיע. אז הוא פנה אלי וענה, "לא, יקירה. אנחנו צריכים להודיע שאריק הוא בן הזוג שלך. את בת 18 עכשיו, אז את צריכה להתחיל לבנות את הקשר שלך איתו. הלהקה רוצה עתיד מאוחד של אלפא ולLuna." אבי הסביר לאט ויכולתי להרגיש את ליבי נשבר. הבנתי שאני עדיין לא יכולה לברוח מהמסיבה כביכול. הבטתי מאחורי וראיתי שלזנדר יש מבט זועף עמוק על פניו. הוא שמע מה אבי אמר לו. יכולתי לראות את הכאב בעיניו. כשראיתי את זה, הרגשתי כאב חזק בחזי והרגשתי כאילו אני רוצה לסיים הכל לגמרי. הסתובבתי להסתכל מהחלון. היה רצון עז לסערה משתוללת וזה קרה. היה רעם נוסף חזק ונאנחתי בהלם. רגלי רעדו והתחיל להפציע עלי מה שקרה זה עתה. גשם כבד החל לרדת, ויצר רעש חזק. "את בסדר?" שמעתי את זנדר אומר מאחורי. לא הצלחתי ליצור מילים כששמעתי את אבי מוציא פקודות לשומרים. הורה להם לאבטח כל כניסה לאחוזה, כדי שלא תוצף. "בואי נעלה למעלה. את צריכה להיות בטוחה." שמעתי את זנדר אומר ואז הנהנתי בביישנות. אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לצאת. אבל אז הייתה מחשבה מטרידה בירכתי מוחי לגבי מה שקרה זה עתה. כשעליתי במדרגות עם זנדר, פגשנו פנים אל פנים את אריק ושנון. "אייברי, את בסדר?" ראיתי את אריק נותן לזנדר מבט מבחיל לפני שאמר לי את המילים האלה. תוך כמה שניות, שאנון הייתה לידי, מנסה לתפוס את מקומו של זנדר. "אני בסדר גמור, אריק." אמרתי בהתרסה, והפתיע את עצמי. לא הצלחתי ליצור מילים לפני כמה דקות, אבל הצלחתי להפריך את אריק ללא מאמץ. הייתי כל כך מרוגזת ממראהו. "זנדר, בוא נלך." אמרתי, פונה לעבר זנדר שצעד אחורה. פעולה שלא אהבתי. "לא, את לא יכולה לעלות לשם עם זנדר. אריק יעזור לך." שאנון ניסתה להתעקש. היא ציפתה שאחזור בי ממילותי ואקבל את שלה כמו תמיד. נחרתי ואז אמרתי, "אריק תמיד יכול לעזור לך. אני לא צריכה את עזרתו." עם זאת, תפסתי בזרועו של זנדר ואז משכתי אותו במעלה המדרגות. יכולתי לראות אותו מחייך בחיוך רחב בגלל מה שקרה זה עתה. מצד שני, יכולתי להרגיש את מבטו של אריק נועץ בי וזה היה שונה לגמרי כשעיניו של זנדר היו עלי. עכשיו מוסתר מעיני הציבור, "אתה צריך להפסיק לחייך כמו אידיוט, זנדר." הקנטתי וחיוכו של זנדר גדל. "את צריכה ללכת לנוח, זה היה לילה ארוך. יום הולדת שמח, שוב." זנדר איחל וצעד קדימה לחבק אותה. בתהליך, הוא תלה שרשרת סביב צווארה, מעל שערה. "לילה טוב." זנדר אמר שוב והניח נשיקה רכה על מצחה. לא הצלחתי ליצור מילים כשראיתי את זנדר הולך משם. **** כשעמדתי מול המראה והערצתי את השרשרת שזנדר העניק לי, התחלתי להרגיש תחושה עצומה של חיבה כלפיו. לא רציתי לחשוב שזה בגלל השרשרת, אבל אז ידעתי שזה בגלל משיכת הנפש התאומה. כמו כן, איך העזתי לחשוב על לאהוב את זנדר אחרי כל הזוועות שביצעתי נגדו? מחשבות ורגשות שונים החלו להתערבל במוחי. זו שתפסה מקום בולט הייתה תחושת האשמה שלי. הרגשתי אשמה כי עזבתי את האולם המשותף בפתאומיות כשידעתי בירכתי מוחי שאולי גרמתי לסערה. עם זאת, שום דבר לא הגיוני לי. באנחה, התחלתי ללכת לעבר הדלת, אבל אז שמעתי דפיקה מגיעה מאותה דלת. מהריח שיכולתי לזהות, הבנתי שזו שאנון. הבושם הזול להחריד שלה נישא באוויר. אז היא הניחה עוד דפיקה קדחתנית על הדלת ולא יכולתי שלא לגנוח. "למה היא לא תניח לי?" אמרתי לעצמי, כשאני עדיין בוהה בדלת וגם לא עושה שום מאמץ לפתוח אותה. הדפיקות על הדלת הפכו לקדחתניות ומיהרות. "מה זה, שאנון?" שאלתי בפרצוף מעוות קל. רציתי שהיא תגיד מה שהיא רוצה ואז תלך לאיבוד. "אה, היית שם בפנים..." שמעתי אותה נוחרת במהירות. שום צליל קטן לא יכול לעבור לידי, יש לי יכולות מוגברות יותר ממה שהיא אי פעם תהיה כי היו לי הגנים של אלפא. "מה את רוצה?" נזפתי בה. "הייתי צריכה... הו, למה את ממשיכה לנזוף בי?" היא התחילה לומר בטון כועס אבל פתאום עברה לטון ענו. מבט זועף החל לכתם על פני, מנחש שהיא זוממת משהו. "מה את מנסה לעשות כאן, שאנון?" שאלתי בחיפזון, עיני נעוצות בדלת. "את יכולה לפתוח את הדלת? אבא ביקש ממני לספר לך משהו." שמעתי את שאנון אומרת, בטון הענו שלה להחריד. יכולתי אפילו לזהות שהיא בוכה אבל אז היה ריח מוזר באוויר שהיה מוכר להפליא. "מה זה, שאנון?" שמעתי את אריק שואל. "אה, אתה כאן." שמעתי את שאנון אומרת לאריק, הפתעה ממלאת את קולה. מיהרתי לתפוס את מה שהיא מנסה לעשות. "לוטוס לבן קטן..." אמרתי לעצמי, ביטוי שלמדתי בחיי הקודמים. אז נחרתי בקול רם מספיק כדי שכל אחד בחוץ ישמע. "למה את בוכה? שמעתי את אריק שואל שוב. "מה אייברי עשתה לך, הא?" שמעתי את הזעם בקולו ונרתעתי. אבל אז לא טרחתי לענות להם כשחזרתי למיטתי לשכב עליה. "אתה חושב שהיא שם בפנים?" שמעתי את אריק שואל את שאנון והיא רק ענתה בכמה מילים לא ברורות. "תזוזי הצידה..." שמעתי את אריק אומר וכבר ציפיתי למה שהוא יעשה. "...אייברי, אני יודע שאת שם בפנים. את צריכה לצאת עכשיו. האלפא רוצה לנהל איתך דיון." הוא ציווה בטון קשה מדי. הייתי קצת אשמה לגבי מה שקרה ורציתי לדבר עם אבי על כך. אבל אז לא רציתי לראות את פניהם של האנשים האלה בדלת. לא רציתי להתרגז מדי בשלב זה. קמתי כדי להיכנס לחדר האמבטיה שלי, הייתי צריכה להוציא את קולם מטווח השמיעה שלי. כמה שניות אחרי שקמתי, שמעתי חבטות ודפיקות קדחתניות על הדלת. אריק ניסה כמובן לפרוץ לחדר השינה. "איזו חוצפה!" אמרתי בקול רם, מספיק כדי שאריק ישמע כדי שהוא יפסיק. הוא לא היה האדם הרגוע שהוא היה פעם לפני שהצהרתי עליו כבן זוגי בחיי הקודמים. אני מניחה שהוא נעשה חסר מנוחה יותר ויותר עם ההתנגדות שלי. צעדתי קדימה וראיתי שהדלת עומדת להיפתח, הושטתי את ידי ברפלקס כדי לנסות להחזיק את הדלת בזמן שהייתי עדיין רחוקה. אבל הבלתי אפשרי קרה, הדלת נטרקה!